בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בון טון ג'ובי 
 
 
מיכאל רורברגר

רורברגר לא יכעס אם תאהבו את שיק קוק האיצטדיונים של דה דארקנס, ומפרגן עוד צ'אנסה לדביקות של סטילי דן. למה לא?

 
 
 
 
 
 
 
 
 

טוב, אבל מעצבן

הדארקנס הם תופעה. או שאתה אוהב אותם או שלא. האמת, ניסיתי. התאמצתי, פתחתי ווליומים, הנמכתי ווליומים, שמעתי פעם ועוד פעם ועוד פעם. מצטער - התקליט הזה עצבן אותי, מעצבן אותי וכנראה שגם יעצבן אותי בעתיד.

עכשיו, עם כל העצבים האלה, אני יודע שהתקליט הזה (וכל כך מתאים לקרוא לו תקליט בגלל התחושה הווינילית שלו) הוא תקליט טוב, כולם אומרים שהוא טוב והבנתי האינטלקטואלית מצטרפת לעדר. "רשות לנחיתה" הוא תקליט חזק, קליט, שיכור מעצמו, מלא בלהיטים והוא טוב בגלל הקונספציה: רוקנ'רול של פעם בגירסת 2003.

הדארקנס הם רוקנ'רול כמו שרוקנ'רול צריך להיות: רועש, מסריח, מלוכלך, צרחני וכל אלה. שימו לב לבגדים ולמראה הכללי ותבינו. דארקנס מתלבשים כמו פעם, מה שאומר מכנסיים מתרחבות, מעילי עור, שפמים, בנדנות, שיער ארוך. הם גם שרים כמו פעם. והנה ההשוואות שלי: דף לפארד, ווייטסנייק, קיס, ואן הלן, AC/DC, סקורפיונס.
 

וידוי

עכשיו אני חייב לכם וידוי אישי: הרוק הזה, מטאל או פופ מטאל, עם הבלדות המפוצצות, האיצטדיונים המלאים, הבירות, ההקאות והרעש, בוכטות של רעש, אף פעם לא עשה לי משהו - גם לא כשהייתי בגיל הנכון. הילדים יצאו מכליהם ואני לא, מה לעשות. תפסתי פוזה אחרת, חיפשתי מלודיות, ריגושים אינטלקטואליים, מורכבות מוסיקלית. האזנתי לפינק פלויידים ומודי בלוזים, קיבלתי אורגזמות מלד-זפלין וזריקות של רוקנ'רול מהסטונס, אבל מה לעשות, תמיד סלדתי מהרוק ה"רע" של דף לפארד ו-ווייטסנייקים למיניהם.
 

פרדי מרקיורי זה לא

כן, נכון - אהבתי (ועדיין אני אוהב) את קווין. אני מזכיר כאן את קווין, כי המון אוהבים להשוות את הדארקנס לקווין, ואת ג'אסטין הוקינס לפרדי מרקיורי. לאאאאאאאא!!!!! ואני צורח את הלא הזה במלוא גרוני. הקול של הוקינס, הזמר של דארקנס, מ-ע-צ-ב-ן. הוא שר וצווח כאילו מילאו את גרונו בטונות של הליום, מביא את הפאלסטו שלו לאבסורדים קורעי אזניים, ובכלל לא, בכלל לא דומה לפרדי מרקיורי. גם המוסיקה לא.
 
 

מורידים את הג'יפה

היום כבר לא עושים רוק כזה. הדארקנס עושים. הם אנגלים, ועובדים כמו אנגלים טובים מבטן ומלידה, מחזירים את התיאטרליות והגלאם לבמה, מקימים את ילדי הדאנס מריבצם, מנערים את האבק מהתקליטים השחורים הישנים, מורידים את הג'יפה מן העפעפיים הדבוקות, מסניפים קוקאין, מרביצים ווליומים ומוציאים את כולם מהבית לאיצטדיונים הגדולים. כמו פעם. ממש כמו פעם.

הבעיה שזה כמו פעם, והעולם עדיין צמא למשהו חדש באמת (לפחות אני, אם לא העולם). הדארקנס, למרות הכל, תקועים חזק ברטרו, רטרו שיכול להשמע כמו בדיחה מוצלחת בנוסח ספיינל-טאפ, אבל מצליח להיות יותר מזה, בגלל רצינות הכוונות, בגלל השירים הכוחניים שנדבקים כמו עור שרוף לעצמות. אז מה אם לא אהבתי אותם? עושה רושם שאתם כן (תגובות יתקבלו בשמחה).
 

ציון

7.5/10, בגלל רצינות הכוונות.
 

הם לא רוק

סטילי דן הם הניגוד המושלם לדארקנס. סטילי דן הם לא רוק. נקודה. פעם כמעט בכל בית היה סטילי דן. זה היה בון טון שיהיה לך סטילי דן בבית. דונלד פייגן ו-וולטר בקר הכירו והתחילו לעבוד ביחד כבר ב-1967. תקליט ראשון שלהם יצא ב-1972. ההצלחה היתה עצומה. התקליטים המשיכו להופיע, כולם שרו את "ריקי דונ'ט לוז ד'ת נאמבר" והזדיינו לאור הנרות וצלילי השקט המרוח של הצמד. סטילי דן עשו מוסיקה רגישה ויפה לאוזן, מין ג'אז רוק כזה, מוסיקה איכותית לאוזניים של מי שרוצים לתפוס שלווה פרקדנית אחרי יום עבודה ארוך ומפרך.

ב-1977 הם הוציאו את "AJA", האלבום הכי מצליח שלהם, וב-1981 הם התפרקו. כל אחד מהם יצא לקריירת סולו. דונלד פיגן הוציא את "Nightfly" שהיה יופי של תקליט, עם "ניו פרונטיר" שהיה יופי של שיר ( ומי שזוכר את להקת "טנגו" של מיקי שביב, שידע מאיפה נגנבו הרעיונות). בשנת 2000, אחרי שעשרים שנה לא הוציאו משהו בשותף, סטילי דן התקאמבקו, ויצאו עם אלבום חדש ("Two against nature") שגבר אפילו על אמינם בדרך לגראמי על אלבום השנה. מצחיק, מוזר, אבל - ד'יס איז אמריקה.
 

כסף כיס

עכשיו, שלוש שנים אחרי, אם מישהו התגעגע, לסטילי דן יש עוד אלבום, "Everything must go", ושום דבר חדש משמעותי לא קורה כאן. סטילי דן נשמעים סטילי דן נשמעים סטילי דן. עוד פעם הצלילים המוכרים, הרוגע, הנינוחות, הבטחון העצמי, ההרמוניות הנשפכות. לסטילי דן נוח עם הנוסחה שהמציאו, ולכן ימשיכו אתה לנצח. זה לא רע, זה סולידי וקרוב לודאי שיעשה גם קצת כסף כיס.
 

ציון:

6/10, ולמי שאוהב אותם ועדיין מתגעגע לחומר הדביק הזה, אפילו 7/10. למה לא?
 

שוקאיי, לא צ'וקאיי

היום, חמישי, יופיע הולגאר שוקאיי במועדון הבארבי התל אביבי. למי שלא יודע, שוקאי הוא מייסדה של להקת CAN הגרמנית. מי שכן יודע, חייב להגיע להופעה, כי אמנים בסדר הגודל הזה כבר לא מגיעים לארץ ושוקאיי כן.

שוקאיי, והוא רוצה שנקרא לו ככה, ולא צוקאי ולא צ'וקאי, כבר בן 65, רק בן 65. איזה יופי. במאי 1997 ראיינתי אותו למוסף "הארץ", ותרשו לי לצטט כמה משפטים מהראיון ההוא:

מיכאל: אתה אוהב את מה שקורה היום?
הולגאר: ועוד איך. אני חושב שמה שקורה היום מרגש.
מיכאל: אף פעם לא הבנתי על מה אתם שרים.
הולגאר: גם אני לא. המילים לא חשובות.
מיכאל: ובכל זאת על מה שרתם?
הולגאר: כבר שכחתי.
מיכאל: הכל הלך חלק אצלכם, אף פעם לא רבתם?
הולגאר: או הו, ועוד איך רבנו. אבל לא על זכויות כתיבה ולא על כסף… כשרבנו רבנו על מוסיקה ועקרונות. היו הרבה התכתשויות ואפילו קרבות פנים אל פנים. ריבופ (שהצטרף מאוחר ללהקה) אפילו היכה אותי בהופעה. הוא טען שאני גונב לו את הנשמה, כי במקום הזמר שפרש רציתי להכניס להופעה כלים כמו רדיו או טלפון והוא רצה לנגן. זו גם הסיבה שפרשתי אז מהלהקה.

הולגאר שוקאיי עושה היום אלבומי סולו. CAN שנוסדה בקלן ב-1968, הקדימה, לצידה של קראפטוורק, את העולם האלקטרוני של היום. אומרים ש-CAN היו הומאניים וקראפטוורק מכאניים.

אמירה קצת צולעת, כי CAN היו הרבה דברים: פסיכדליים, רפטטיביים, אטמוספריים, אוונגרדיים ואפילו היה להם זמר יפני שמצאו ברחוב. לשוקאיי היה מורה מצויין - קארל היינץ שטוקהאוזן, וההופעות של CAN היו הדבר הכי לא צפוי בעולם. אין לי מושג מה יהיה בהופעת הסולו שלו בארץ, מה שבטוח - אני אהיה שם.
____________________________________________________
The Darkness: Permission to Land, (הליקון/Must Destroy)
Steely Dan: Everything Must Go, (הד ארצי/Warner)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by