בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חסד של אמת 
 
 
מיטל שרון

גם בלי קשר לאסקפיזם המתחייב מהחיים בישראל של שעות אלה, מיטל שרון מבקשת מכם לבחור ב"המוות והפינגווין" של אנדריי קורקוב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדם הבוחר לקחת לידיו ספר שנקרא "המוות והפינגווין", מה זה אומר עליו? יש להניח כי אינו נמנה על החבריה העליזה של המין האנושי. ובכן, חברים אובדניים והוזים, יש להקדים ולומר - הנאה רבה צפויה לכם. המילה מורבידיות חקוקה בצדו השמאלי העליון של כל אחד מדפי הספר הנפלא הזה. ולא מדובר בסתם מורבידיות, אלא במורבידיות מן הזן המציאותי, המעורבת במעט אושר רגעי, הטריק הידוע של העולם להסחת הדעת מן הריקבון הסופי הצפוי.

גיבור הספר הוא ויקטור, סופר כושל, שסיפוריו הקצרים קצרים מדי, והוא חי עם מישה, פינגווין הלוקה בליבו וסובל מדיכאון כרוני. יום אחד הוא מקבל הצעה מעניינת – לכתוב בעילום שם הספדים לאנשים שהמערכת החליטה שהם מספיק חשובים לשם כך, מה שנקרא בז'רגון המקצועי "איקסים".

ויקטור מקבל על עצמו את העבודה בשמחה, והופך את עבודתו המלבבת למקור שעשועיו. אלא שבהמשך מתגלה כי האיקסים הללו אינם כה תמימים, ו-ויקטור שלנו מסתבך עם המאפייה ועם אנשי היחידות החשאיות מאוד של השירותים החשאיים ברוסיה, בעידן פוסט המלחמה הקרה.

אבל לא איש כויקטור ייתן למתח הרוחש מתחת לפני השטח להפריע את מנוחתו. הוא עוצם את עיניו בחוזקה, ומדחיק. מדחיק וממשיך להאכיל את הפינגווין שלו בדגי סנדל קפואים. מאוחר יותר מצטרפת לתמונה גם סוניה, בתו של אחד מקרבנות המלחמה העקובה מדם אשר מתחוללת, ללא הפרעה, מחוץ לחלון מטבחו של ויקטור.

אמנות ההדחקה שלו היא מן המרשימות שנראו במקומותינו. בכל פעם שעליו להחליט האם לפתוח את דלתו אל המציאות, הוא מטיל את כל כובד משקלו על ידית המנעול כדי להשאר בעולמו המבודד. וכך הופך סיפורו לסיפור על "מאחורי הקלעים" של ספרות מתח. כל הפיצוצים, היריות והדם נמצאים שם, אבל הם מכוסים בדוק קפוא של הכחשה. דומה שאנשים החיים בישראל כיום לא זקוקים ליותר מזה. כי מהי השפיות אם לא ההחלטה האמיצה להמשיך לשתות 50 מיליליטר של קוניאק, ביום בו גילית כי אתה מעורב ברציחתם של כמה עשרות בני אדם?

ובכן, "המוות והפינגווין" הוא ספר רוסי, אולם יש להבהיר: אין מדובר פה ב"חטא ועונשו – גרסת המילניום". אחד הדברים המבורכים בספר הוא שלכל גיבור יש שם אחד, והוא דבק בו. בניגוד לרסקולניקוב רודיון רמונוביץ', שנקרא לעיתים רודיה או רודקה, ויקטור הוא פשוט ויקטור, או במקרה הכי גרוע – ויטיה. ובהתאמה, סוניה היא סוניה לאורך כל הספר, בניגוד לספרות הרוסית הקלאסית המציפה את הקורא בשלל כינויים ושמות חיבה, המותירים אותו בתחושת ערפל קל בכל הנוגע לשאלה על מי לעזאזל מדברים פה.

חוץ מזה, "המוות והפינגווין" אינו מתהדר במשפטים מורכבים ופתלתלים אשר מצריכים קימוט מצח וקריאה שניה ושלישית. לא ולא. דומה שאנדריי קורקוב, בשפה קצבית וקולחת, מזמין אתכם לשתות אתו איזו כוסית של וודקה קפואה ולשמוע סיפור על מישהו שהוא פעם הכיר. זה לא מנומס לסרב להצעה כל כך ידידותית. תקשיבו לו, האיש יודע לספר סיפור.
_________________________________
המוות והפינגווין, מאת אנדריי קורקוב, (כנרת)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by