בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אם זה לא מקולקל, וגו' 
 
 
מיכאל רורברגר

רורברגר עם שפע של קומפלימנטים לאלבום החדש של הסטרוקס ולאוסף הסינגלים של הכמיקל בראד'רז

 
 
 
 
 
 
 
 
 

עשו לי את זה

אלבום חדש של הסטרוקס, אוסף סינגלים של הכמיקל בראד'רז והופעה חיה של הולגאר שוקאיי עשו לי את זה הפעם.
 

כולה חצי שעה

נתחיל מהסטרוקס. כולם ציפו בקוצר רוח לאלבום השני של הסטרוקס, ועכשיו הוא כאן. בהתחלה הם לקחו את נייג'ל גודריץ' (רדיוהד) כמפיק והתאכזבו, אחר כך חזרו לגורדון רפאל, שהפיק להם את הבכורה, וקלטו שזה מה שצריך היה לעשות מלתחילה.

"חדר בלהבות" מורכב מעטיפה מונדריאנית די מכוערת, 11 שירים חדשים וכולה 33 דקות של מוסיקה, שלוש דקות פחות מאלבום הבכורה, "Is This It". תגידו בטח שלהקה בסדר גודל כזה - שהחזירה את ניסורי הגיטרות לחללי הרוק, שה-NME סגדו לה כאילו הם הסטונס החדשים, או הנירוונה החדשים - תעשה קצת יותר מזה. אחרי הכל, תקליט אחד של חצי שעה אחרי שנתיים פלוס זה לא הרבה.

ובכל זאת, אחרי האכזבה הראשונית של ההאזנה הראשונה, נופלת עליך הפצצה. הסטרוקס החדש הוא יופי של תקליט. קשה לקלוט את זה בהתחלה. למה? כי זה נשמע בערך/בדיוק כמו האלבום הראשון ואיכשהו התרגלנו לצפות להתקדמות, שינוי סגנונות, תוספות סימפוניות וכיוצא בזה.

סורי, כל זה אין כאן. מה שיש (ותופסים את זה מהר מאוד אחרי שנותנים עוד כמה צ'אנסים של האזנה) זה עוד סטרוקס שנשמע לגמרי סטרוקס, מה שאומר שכל ההשפעות הניו-ווייוויות הניו יורקיות מצאו מהר מאוד את נקודת האחיזה בגיטרות של ניק ולנסי ואלברט המונד ג'וניור, בחיבור לתופים של פבריציו מורטי, לבאס של ניקולאי פראיטור ולשירה המאוד דומיננטית של ג'וליאן קזבלנקאס, שנושא בזכרונו את צליליהם של הוולווט אנדרגראונד, טלוויז'ן, איגי פופ והסטוג'ס, המודרן לאברס, בלונדי, הראמונס, הקארס, ג'והני ת'אנדרס, לו ריד וגם כמה אנגלים טובים מן השורה הראשונה, כמו ג'זס אנד דה מרי צ'יין והאונלי וואנס.

עכשיו הם כאן, הסטרוקס 2003, עם מוסיקה פוסט פאנקית, חשופה, מחוספסת,כמעט חסרת משקל, בלי קולות רקע, בלי גימיקים מיותרים (חוץ מסינתיסייזר קטנטן שמבליח לו במרץ בלהיט "12:51").
 

טקסט דיכאון

אפשר שתגידו שהמוסיקה שלהם מוגבלת. אפשר, ולמרות הכל יש כאן אינטרפטציה חדשה למוסיקה של פעם. הסטרוקס החזירו את הענין לרוקנ'רול, ואם נכנס לעומק העניין נגלה שלמרות אחידות החומרים ישנה גם חדירה (מוסווית) של רגאיי, מטאל ואפילו סול ("Under controll", למשל) לשירים החדשים.

חוץ מזה, כדאי לשים לב גם לתמליל. הפעם הם מצרפים את המילים לעטיפה, ואפילו שלא אוהבים לפרש את השירים בפומבי, אפשר להבין שמדובר בטקסט דיכאון, למרות שהמוסיקה רחוקה מלהיות כזו.

קולו המחוספס של קזבלנקאס עוטף יחסי אישות מעורערים, בדידות, חשדנות, חוסר שביעות רצון, נעורים אבודים, ובקיצור - צורעס. עם צרות שכאלה היינו מצפים אולי לגרסת פוסט ג'וי דוויז'ן. ההפך הוא הנכון. "חדר בלהבות" רץ, קודח קידוחים, מזנק קדימה ועם כל אלה, גם שומר על אלגנטיות. תשמעו ותבינו.
 
 

ציון:

8/10. אפשר שהציון ישתנה עם ההאזנות הנוספות. מכל מקום את "חדר בלהבות" צריך לשמוע המון והוא גם עושה חשק לזה.
 

מהפיכה

ועכשיו לטום רולנדס ואד סימונס, האחים הכימיקלים - כי כמו שהסטרוקס החזירו את הגיטרות לרוקנ'רול, הכימיקלים הכניסו את האלקטרוניקה בנוק אאוט לרוקנ'רול. בקיצור, גם הם עשו מהפיכה.

עכשיו, אחרי שורה של אלבומים מצויינים, יוצאים הכמיקל בראד'רס עם אלבום אוסף של הסינגלים שלהם. קצת קשה להבין אוסף סינגלים של הכימיקלים, בגלל שהאלבומים השלמים עושים את העבודה על רחבות הריקודים קצת יותר טוב, ובכל זאת, אפילו שניתן היה לסדר את רצף הקטעים בצורה זורמת יותר, להוסיף עוד כמה שלא נכנסו לכאן או לתת גירסאות אחרות מעבר לגירסאות הרדיו המקוצרות, "הסינגלים 93-03" תופסים את האוזן, וכיף לשמוע את האלבום הזה בבית, גם כשלא רוקדים איתו.

אז מה יש לנו כאן: אלקטרוניקה אמרנו, סירנות (ד"ש לפרודיג'י), תופים שבטיים, סימפולים של הביטלס, אורחים כמו נואל גאלגהר וריצ'ארד אשקרופט והמון המון להיטי דאנס אדירים כמו "Hey boy hey Girl", "Block rockin beats", "Setting sun" ועוד כמה להיטים שחיברו את האקסטה לרגליים ואפילו כבשו את האמריקאים (יצא חרוז). ויש גם שני שירים חדשים (תמיד עובד כנוסחה מסחרית מנצחת) האחד "Get yourself high", עם הראפר הקנדי K-OS, שהופך את האחים לאמני היפ הופ (לאו דווקא ציון לשבח) והאחר, "The Golden path", שיתוף פעולה מוצלח למדי עם הפליימינג ליפס שיוצר מין חיבור רוקנ'רולי סטייל אינו/ ת'רובינג גריסטל לדרכם הסלולה של השניים.
 

ציון :

8/10. וזה היה עולה ל-9 אילו לא היו כאן השירים החדשים שמתפקדים כספויילר לרצף הרקיד.
 

פצצת סירחון

ועכשיו להופעתו של הולגאר שוקאיי בבארבי. מוזר, כי למרות שהיה לי קשה עם ההופעה, נהניתי, וזאת למה?

1. בגלל שוקאיי עצמו, הזיקנה הצעירה שלו, כובע הקסקט, החולצה הפרחונית, החיוך המופנם.
2. בגלל הקטעים המצויינים שעשה בין לבין, שחרגו מהקו הכולל של אלקטרוניקה קופצנית אינטלקטואלית, שניתנת להאזנה נוחה יותר בבית.
3. בגלל הקהל הנפלא: המון דוברי רוסית, המון בחורות, המון רספקט לאמן.
4. בגלל האווירה האינטלקטואלית. כמעט קונסרבטוריון למוסיקה.
5. בגלל קרן היער המצחיקה, בה הרביץ נשיפה מדי פעם.

ממה לא נהניתי?

1. הבארבי, לאו דווקא המקום האידיאלי לאמן שכזה (קטן מדי, מוזנח מדי, צפוף מדי).
2. העשן. נכון שכולם מעשנים בהופעות שכאלה, אבל כשמדובר בפצצת סירחון של אלפי סיגריות, הסרטן דופק בפתח וכאב הראש מפוצץ.

האידיאלי:

1. אם היה מופיע במשכן לאמנויות הבמה או באודיטוריום ע"ש סמולרש (ויש עוד כמה מקומות נעימים בעיר הזאת).
2. ואם כבר בארבי, אז מה דעתכם על מופע ללא עישון. בקמלוט עשו את זה והצליחו.
___________________________________________
Strokes: Room on Fire, (הד-ארצי/RCA)
Chemical Brothers: Singles 1993-2003, (הליקון/Virgin)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by