בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אוקסי מטאל 
 
 
אורי ברייטמן

אורי ברייטמן לא שמח לגלות שדרים ת'יאטר, אחת הלהקות האהובות עליו, הפכה לסוג של מטאליקה לבני הנעורים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
איך הייתם מגיבים לו אחת הלהקות האהובות עליכם היתה חוזרת על עצמה שוב ושוב? איך הייתם מתנהגים מבחינה צרכנית, לו אחת הלהקות המעניינות בעולם הפרוגרסיב מטאל היתה הולכת ומאבדת את ייחודה לטובת מצעדי המכירות? אני רק יודע איך אני מגיב: בסוג של ניכור הולך וגובר כלפי דרים ת'יאטר באלבומה השנים-עשר במספר.

קצת היסטוריה, בשביל הנכדים: להקת הפרוג-מטאל האמריקנית הזו קמה כבר בשלהי שנות השמונים, אך החלה להתבלט רק בשנת 1992, כשפרצה לעולם עם האלבום השני המבטיח שלה, "Images and Words". למעלה מעשר שנים עברו מאז, אבל האלבום נותר אבן-דרך. הלהקה הגיעה לשיאים נוספים עם "Awake" המעניין, "A Change Of Seasons" המגובש, ואף הפיקה יצירת מופת שלמה ומלוטשת בשנת 1999 ושמה "Scenes From a Memory". האלבום הכפול שבא לאחר מכן סבל מליקויים מבניים רבים, למרות שהציג רעיונות מוסיקליים סבירים.

אין הרבה טעם לעסוק בספקולציות מדוע ולמה נסוגו חברי דרים ת'יאטר מן ההרפתקנות והתעוזה שאפיינו אותם מסוף שנות התשעים והלאה. אולי אלו תגובות המעריצים, אולי לחצים מצד חברת התקליטים, אבל הסיבות יישארו סתומות גם בעתיד. השורה התחתונה היא זו: דרים ת'יאטר מעולם לא נשמעו כל כך דומים למטאליקה. זה מתחיל בסינגל הסופר-ממוסחר שלהם "As I Am" שנשמע כמו פרודיה תמוהה על הלהקה של לארס אולריך, וממשיך בקו הפופ-מטאל הכאילו-קשוח שלא משכנע את המאזין הדרימיסטי הוותיק.

דומה שככל שחברי דרים ת'יאטר מזדקנים, הם פונים לקהל-יעד צעיר יותר. באלבום הקודם הם עסקו בסיפורים על התבגרות, וגם כאן הם מתממשקים למרחב הטוסטסטרון, החצ'קונים וחיבוטי הנפש של הגילאים 13-16. זו מוסיקה זועמת למתבגרים, חלשה בדינמיקה וחזקה בקלישאות. במקום אלבום קונספט תיאטרלי ומורכב, המראה על השפעות מוסיקליות עשירות ומגוונות, הדרימרים נשמעים היום כמו חיקוי חיוור של עצמם.

המורשת הקלאסית שהביא איתו הקלידן ג'ייסון רודז מתפוגגת. העיבודים הרבה פחות מפתיעים, ובמיטבם ממחזרים נוסחאות מן העבר. אם הייתי חבר-להקה, הייתי מתחיל להשתעמם. אוקיי, הם מביאים צ'לו חמוד לשתי דקות, הם משרבבים כמה תיבות בארוקיות כאילו הנדל קנה סינתיסייזר חדש ומבריק, אבל הכל כבר שדוף ושחוק. אינני גיטריסט מדופלם, אבל זה די ברור שאפשר למצוא אפקטים חדשים בגיטרה מלבד דיסטורשן מטאלי סטנדרטי.

למען כבודה האבוד של ההגינות הבסיסית, יש להזכיר שבהחלט יש כאן כמה קטעי אילתור מהממים; אחרי הכל, זהו הסימן המסחרי הרשום של הדרימרים – הגיטרה המהירה-כברק של ג'ון פטרוצ'י, גאון טכני שראוי להתפרנס מזריזות אצבעותיו עד בית האבות השכונתי בניו ג'רזי. אבל את כל זה שמענו כבר מספיק בעבר, והרצון להאזין למשהו חדש לא בא על סיפוקו. דרים ת'יאטר נחשבת ל"חברה מובילה" בענף, אבל כאן היא קצת נגררת מאחור, ועשוייה לאבד את מעמדה לטובת הרכבים צעירים יותר (ושאפתניים יותר) מאירופה. הסצינה הסקנדינבית הפרוג-מטאלית, למשל, הולכת וכובשת קהלים חדשים.

הטקסטים של ג'ון פטרוצ'י (לא מספיק לו גיטרה?) ומייק פורטנוי (אולי תופים זה די והותר?) ממש מביכים ברמתם. ההפקה המוסיקלית יבשה ודו-מימדית, וכאן יש עוד קו-דמיון להפקה של חברי מטאליקה (תודה, מר בוב רוק). החברים זוכים לסימפטיה אצלי בעיקר בקטע האינסטרומנטלי המרהיב "Stream of Consciousness", שממחיש את כל הכישורים הטכניים של ארבעת הנגנים.

אבל אחרי כל כך הרבה שנים של סולואים סילוניים על המיתרים והקלידים, הדרימרים מתבררים יותר ויותר כמכונה שיווקית הנלחמת על פרנסתה באמצעים טקטיים ציניים, ולא כמו הרכב מוסיקלי שיש לו משהו אותנטי להציע. לפיכך, אין לי ברירה אלא לשלוח את התלמידים הסוררים הביתה עם תעודת-שליש בינונית. ותאמינו לי שזה לא קל, כי אני באמת אוהב אותם, ויודע שלעולם לא אוכל לנגן כמוהם. הציון: 7/10
_______________________________________________
Dream Theater: Train Of Thought, (הד-ארצי/Elektra)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by