בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עד תודבר המחלה 
 
 
אחי רז

אחי רז לא מבין מה יש להסביר במשפט הפשוט "הסטרוקס לא באים לי טוב בעין"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מסכת הייסורים שלי הלכה בערך ככה: לקחתי את החדש של הסטרוקס לבדיקה, כדי, כמו שאומרים, לא להשאר מאחור; שמעתי פעמיים, הבנתי שלא הפסדתי כלום כשלא טרחתי להקשיב גם לאלבום הביכורים שלהם, והחמאתי לעצמי על כך ששוב חמקתי ממלכודת ההייפ; אחר כך כולם השפיכו על "Room on fire", אבל זה לא הזיז לי, כי האסטרוגליידס הוציאו יופי של אלבום; בישיבת מערכת נפלט לי בטעות שרפרפתי על הסטרוקס פעמיים, ונשמע לי חרא בתחת; בדיעבד, זה היה הרגע שאני מתחרט עליו יותר מהכל, כי עכשיו, בניגוד לכל התוכניות שלי להתמקד רק במוסיקה מעניינת, אני מוצא את עצמי שומע את קזאבלאנקס והחברים שלו בלופ, מנסה נואשות להבין מה יש פה שצריך הסבר.

אם אני מנסה בכל זאת, הרי שרשימת הבעיות של הסטרוקס באלבום הזה לא קצרה כלל וכלל, אבל מאוד פשוטה להבנה, לעניות דעתי המלומדת: קודם כל, הם עושים עבודה ממש מחורבנת עד לא קיימת בכל מה שקשור לכתיבת שירי רוק; אחר כך - הריפים שלהם נטולי השראה, הגרוב בריצפה והסאונד – יסלח לי איתי נאור, מבקר הרוק הטוב בארץ – מאוד מעייף.

הבנתי שעיקר התלונות נגד האלבום הופנו לגזרת המיחזור הגלוי מהאלבום הקודם; עוד הבנתי, וזה קצת מבלבל , שאותה גזרה מככבת גם בטיעונים של האנשים שאהבו אותו. כל מה שיש לי לומר בנושא הזה, הוא שאם ככה נשמעו השירים באלבום הבכורה המאוּנן שלהם, אזי ממש לא ברור איפה היה אלוהים ב-2001. אולי סגור באותה וילה שבה הוא השתזף בין 1939 ל-1945.

הדבר הבולט ביותר בכל הביקורות, טובות כרעות, שקראתי על "Room on fire", היה העיסוק האובססיווי בהתקדמות, או בצעידה במקום של הסטרוקס בשנתיים שעברו מאז "Is this it"; באלבום ההוא הגדירה החמישיה הזאת את יכולותיה המקצועיות הדלות, שהפכו - לא מעט בעזרת האן.אם.אי – לסטנדרט בז'אנר המזיק הזה. הסטרוקס אמנם הושיעו את הבריטים ומאוחר יותר את האמריקאים מהקיפאון המעיק שחגג בנתיבים המרכזיים של סצינת הדאנס, אבל בתמורה הפילו הרבה בעיות על המומרים החדשים שלהם. הגדולה שבהם היא שכרגע אין כמעט אף אחד שמוכן לשים לב שהאלבום השני של הסטרוקס לא היה יוצא גם בלייבל של ג'נגו ואמיר שור, כי כולם עסוקים בלהסביר כמה טובה היא הדריכה החיננית שלהם במקום.

העובדה שדווקא "12:51" האנמי - שנשמע יותר מהכל כמו שאריות שנפלו על רצפת האולפן הביתי של שרון מולדאבי – נבחר לשמש כסינגל הראשון מתוך האלבום החדש, לא מעידה רק על הטעם המוסיקלי הקלוקל של הסטרוקס (אני הייתי הולך על "Between love and hate", שמזכיר הרבה יותר את הראפצ'ר, והוא העדות היחידה לכך שמישהו שם יודע מה הוא עושה), אלא חמור מכך, על מחסור משווע בשירים טובים בתקליט; תקליט שהצרה הכי גדולה שלו היא הידיעה המטרימה של יוצריו, שאין מצב שיעמוד בציפיות שלהם עצמם, לעשות משהו שיעמוד במבחן האדם הסביר. הנסיונות המגושמים של הסטרוקס להתיך יחדיו את טלוויז'ן, סוניק יות' והסטוג'ס, מעבר לעובדה הברורה שנידונו לכישלון חרוץ, מעציבים בטירוף, מפני שהם מעידים על הריק היצירתי הגדול בנשמה, בלב ובמוח של הלהקה הזאת.

בהתחשב בחומרים שעמדו לרשותו, נדמה לי שדי ברור מדוע בחר גורדון רפאל, מפיק האלבום הראשון שהוזעק למלא את מקומו של נייג'ל גודריץ' מאחורי הקונסולה, להעניק גם לנוכחי סאונד של טרנזיסטור. נדמה לי שאני מבין גם מדוע גודריץ' הוחלף - הוא פשוט לא רגיל לעבוד עם חומרי גלם עגומים שכאלה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by