בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אנדרסטייטמנט 
 
 
מיכאל רורברגר

חגי הנוצרים הממשמשים כופים על רורברגר סדר יום של אוספים. המסקנות: האיגלס מתמחזרים, שר לא הכי מעניינת ואנדרוורלד עושים את זה מושלם

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אוספים או לא

בואו נדון לרגע בסוגיית האוספים. כשהמוזות שותקות (תלקית, זמנית או לנצח) האוספים חוגגים. השוק מוצף באוספים, תמיד היו אוספים, תמיד יהיו אוספים. אוספים עושים כסף, ממחזרים את הידוע מראש, מתפקדים כתוכנת כיווץ . אוספים הם כלי עבודה מצויין לתקליטנים, הם עושים חיים קלים למי שקשה להם לשמוע אלבומים שלמים או למי שאין לו את האלבומים בכלל, הם התשובה המוחצת לחובבי הלהיטים באשר הם, וזה מתחזק עוד יותר כשחג המולד עומד בפתח. המתים ( הנדריקס ,בוב מארלי וכד' ) והחיים כולם, אבל כולם, מנפיקים אוספים, ואני, שהתנגדתי פעם התנגדות נחרצת לאוספים (ואיני מתכוון לאוספים יחודיים נוסח אוספי לייבלים, פסי קול או דברים בסגנון "קולות מן החלל החיצון – אוסף שירי חייזרים – הנדירים") , מגלה שספרייתי הפרטית הולכת ותופחת בנושא, ובשבוע שעבר הצטרפו אליה הכמיקל בראדרס והשבוע אנדרוולד, האיגלס, ושר. לא בטוח שכל אוסף שכזה ישכון בספרייתי לנצח, אבל אם לשפוט על פי אוספים ישנים יותר כמו אלה של הדורס או לד זפלין, חלקם יישב שם לנצח ויזכה להשמעות חוזרות ונשנות (אנדרוולד) וחלקם האחר יעלם כלא היה (שר).
 

השילוש הקדוש

אנדרוולד הם המקבילה הדאנסית לכמיקל בראדרס (ראה הטור של השבוע שעבר ) .הכמיקלס הלכו על עשור של סינגלים (03-93) , אנדרוולד הולכים על עשור של להיטים ( 02-92) . גם הכמיקלס וגם אנדרוולד עשו את החיבור המהפכני בין עולם הדאנס האלקטרוני לרוקנ'רול וכשיופיע גם האוסף של הפרודיג'י, נוכל לדבר על השילוש הקדוש.
 

קצת היסטוריה

קארל הייד וריק סמית' (ואחר כך גם דארן אמרסון, די ג'יי בן 18), שהתחילו בתחילת שנות השמונים כהרכב גל חדש בשם FREUR , ואחר כך (1992) כ-LEMON INTERRUPT , הפכו להיות לאנדרוולד רשמיים ב-1993 כשהוציאו את REZ כסינגל (כבר אז, אחד משיאי יצירתם).

אלבום הבכורה ,DUBNOBASSWITHMYHEADMAN , שהופיע בתחילת 1994 , עשה להם את הסיפתח הרישמי. מאז עלו והציפו את מועדוני ובמות העולם ברצף בלתי פוסק של ביטים אלקטרוניים, תופים שבטיים, גיטרות ומפלי טקסט קטוע-סוריאליסטי, פרי מוחו הקודח של קארל הייד, שבזמנו הפנוי נדד ממקום למקום עם טייפ רקורדר, מקליט קטעי שיחות ברכבות תחתיות, רעשי רחוב, גלי רדיו ושיכורי פאבים, ואז חיבר אותם לטקסטים של לו-ריד וסאם שפרד, רק בכדי לירות אותם החוצה על רקע מקצבי טכנו-האוס-דיפ האוס-רוק–ברייק ביט, שעושים את אנדרוולד למה שהם.

המוסיקה של אנדרוולד שאבה המון מקראפטוורק הגרמנים, אבל התחברה גם לבריאן אינו, אפקס טווין, ניו אורדר, גרגורי אייזאקס, מיילס דייוויס ורבים וטובים אחרים. ואז הגיע ( 1996) BORN SLIPPY , הסינגל שהפך את אנדרוולד למיין סטרים (במובן הטוב של המילה). . כשדני בויל, החליט לצרף את אנדרוולד לפס קול של טריינספוטינג, כולם צרחו את ה"לאגר לאגר לאגר" הזה והפכו את השיר להמנון שיכורי הבירה באשר הם.
 
 

התוספות

אנדרוולד היו הרבה יותר מאשר מוסיקה מוקלטת. ההופעות החיות שלהם הפכו לשם דבר. מי שראה אותם חי לא יכול היה לשכוח. פעם, בפסטיבל גלאסטנברי של 1992 , הופיעו 18 שעות רצוף. פעם אחרת עשו את ההופעה לרגלי הר הפוג'י ביפן והוציאו 18 אלף יפנים מדעתם. בנוסף לאלה הקימו מעצמת עיצוב בשם Tomato ועשו רמיקסים ל(קחו נשימה ארוכה): ביורק, הכמיקל בראדרס, השייקספיר סיסטרס, אורביטל, לפטפילד, וויליאם אורביט, פטבוי סלים, סימפלי רד, סיינט אטיין, דייב קלארק, דפש מוד ויש עוד.

האוסף הנוכחי והכפול מביא את הקטעים הבולטים שלהם, ומסכם את הפריצה הגדולה מהמועדונים הקטנים אל במות הרוק ומסכי הקולנוע. 16 קטעים, שהופכים לזיכרון מתוק של כל מי שחווה את הלהקה בזמן אמת ולכל מי שיחווה אותם עכשיו בגלגולם הנוכחי.

ציון : 10/10 . וכל מילה נוספת מיותרת.
 

שמנמן ונינוח

האיגלס הם סיפור אחר. שמנמנים ונינוחים, ההיפך הגמור של אנדרוולד. לאיגלס היו כבר אוספים בעבר, והאמת היא שאין לי שום ביטחון בנחיצות האוסף הנוכחי, בטח שלא עבור אלה שכבר יש להם אותם בבית. אין ספק שהאיגלס עשו היסטוריה, תשאלו את רון מיברג והוא יכתוב לכם ספר. מי שחי את החוויה האמריקאית בזמן אמת, אהב את האיגלס. מי שחי כיום בישראל ופותח גלגל"צ לא יכול לחמוק לפחות פעם ביום מאיזה "הוטל קליפורניה" קטן, כאילו נכתב רק אתמול.

לאיגלס היו להיטים נצחיים. "טייק איט איזי", "וויטצ'י וומן", "דספרדו" , "טייק איט טו דה לימיט" ,"טקילה סאנרייז" , וכמובן "מלון קלפורניה". 17 להיטים מופיעים באוסף הכפול שלפנינו.

דון הנלי וגלן פרי, שעמדו ועדיין עומדים באיחודים למיניהם מאחורי ההרכב המקורי, חוגגים בפעם האלף את מה שעשו כבר אז בשנות השבעים. הם כוכבי על עם מעמד עליון של מובילי דור (לצד עוד כמה טובים אחרים). האמת שאף פעם לא הייתי מי יודע מה דלוק על הנשרים האלה, אותי הם שעממו. אבל כאן מדובר בדעת יחיד. תסלחו לי?

ציון : 7/10. בגלל המיחזור, לא בגלל איכות השירים.
 

עניין של רצף

 
ומה עם שר? נו טוב. את שרילין סארקאסיאן לה פייר ( כן, זה שמה המקורי) אפשר לאהוב בגלל מה שעשתה באמצע שנות השישים עם סוני בונו (סוני ושר) או בלעדיו, ואפשר לאהוב אותה גם בגלל ה "BELIEVE" , הפסוואדו עכשווי ו"אפקט השר" המפורסם שלה. באמצע היו גם המון דברים לא מעניינים.

הצרה עם האוסף הכפול שלפנינו (שמתם לב שכל האוספים הם כפולים?) היא שדי קשה לשמוע אותו ברצף אחד. אם מנפים מתוך 42 השירים (!) את הטובים באמת, נשארים בערך עם חצי ראויים, בינהם שירים שמביאים את הנוסטלגיה למגרות המוח, כמו "איי גוט יו בייב" , "דה ביט גו'ז און" ו "בנג בנג (מי בייבי שוט מי דאון )", שזכה לאחרונה לעדנה בפסקול "קיל ביל" של טרנטינו, בביצוע של ננסי סינטרה.

ציון : 7/10 , לקצץ בחצי ואז הציון יעלה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by