בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יהודי שזוף ויפה 
 
 
מורן שריר

מורן שריר מת על סיפור החיים המהירים של המפיק ההוליוודי בוב אוונס, שמוצג בסרט "הילד נשאר בסרט"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אם הייתי יכול לנהל חיים של מישהו אחר, כל אדם בעולם, הייתי שמח לנסות לחיות כמו רוברט אוונס. אני לא בטוח שהלב הפגום שלי היה עומד במינון יומיומי מרוכז כל כך של סקס, סמים והוליווד, אבל לעזאזל, הייתי רוצה לנסות.

הרומן שלי עם בוב אוונס החל בהופעה של איימי מאן בלונדון 2000. הזמרת האובדנית הבאה איתה סטנדאפיסט מאמריקה כדי שיחמם את הקהל ויקל על יכולות התקשור האוטיסטיות שלה. אותו סטנדאפיסט (פאטון אוסוולד אם מישהו מתעקש), נתן מופע שהוקדש כולו למפיק הוליוודי מופרע, שמעלה זכרונות מימיו הגדולים בהוליווד (כולל כמה מונולוגים מהווגינה של דיאן קיטון). כשהגעתי לארץ התחלתי לחקור קצת. גיליתי שמדובר באדם שקיבל בגיל 27 את המפתחות לאולפני פארמאונט. בעת המינוי, היו שמונה אולפנים גדולים בהוליווד, פארמאונט היה התשיעי. מקץ 6 שנים היה פארמאונט לאולפן הגדול ביותר בהוליווד, כזה שמנפק להיטי קופה ומבקרים כגון "הסנדק", "תינוקה של רוזמרי" ו"סיפור אהבה".

אותו אוונס גלש על גל הקולנוע העצמאי בהוליווד של שנות השישים (המתוארת בצורה מבריקה בספר, "Easy Riders and Raging Bulls"), ודהר על סגנון חיים מגניב יותר אף מהסרטים שהפיק. הוא התחתן והתגרש משש נשים שונות (כולל אלי מקגרו, הכוכבת היפהפיה של "סיפור אהבה"). לאמנדה משושלת היה נשוי במשך עשרה ימים ואילו מאשתו האחרונה (בימבו בת 24, שקטנה ממנו רק ב-50 שנה), התגרש ביוני האחרון. בשנת 1973תיפקד כמלך הוליווד, כשבפנקסו רשימת חברים קרובים שכללה שמות כמו ג'ק ניקולסון והנרי קיסינג'ר.

ואולם מאז אותה תקופת זהב זרם הרבה קוק בירקון. המפיק המוקפץ התקשה לשרוד את ההצלחות המטורפות של שנות השבעים, והסתדר עוד פחות עם הכשלונות הצורמים שנחל אולפנו בשנות השמונים. אחרי עשור איום, שכלל אשפוז בבית-חולים פסיכיאטרי ואישום ברצח, הצליח אוונס לקאמבק את שנות התשעים עם הפקת סרטים כ"סליבר" ו"איך להיפטר מבחור בעשרה ימים". את המעמד המשופץ שלו השלים באמצעות ספר אוטוביוגרפי שבו פתח את הג'ורה על כל העולם וסיפר איך זה באמת היה להיות שם, בהוליווד של התקופה ההיא. הספר זכה למעמד קאלט בזכות גרסת האודיו שלו, בה הקריא בעצמו את סיפור חייו (במה שנשמע כמו השטן שמכתיב את זכרונותיו לתוך טייפ מנהלים).

ב-2002 הפכו ננט בורשטיין וברט מורגן את האוטוביוגרפיה של אוונס לסרט תיעודי, שמבוסס במידה רבה על אותה גרסת אודיו ומורכב בעיקר מתמונות סטיל נעות על רקע הקריינות האימתנית של אוונס. למען האמת, הסרט די מאכזב. לעומת הספר וגרסת האודיו, שמנצלים את הפורמט המולד שלהם עד תום, דומה כי "הילד נשאר בתמונה" כושל במיצוי יתרונות המדיום הקולנועי - הוא בסך הכל ספר עם תמונות.

את קצה הפוטנציאל שיש בהם מגלים יוצרי הסרט בסצינה בה מספר אוונס כיצד ברח מאשפוז בבית-משוגעים. בעוד הוא מספר את סיפורו, מוצג קליפ של קטעים הולמים משלל סרטיו. רק שבמקום לראות את אוונס מתרוצץ על הבד, חוזים הצופים בדסטין הופמן של "איש המרתון", בג'ק ניקולסון של "צ'יינהטאון" ועוד. חבל שמלבד בסצינה הזו, ובקטע נוסף על רקע הכותרות ובו דסטין הופמן נותן חיקוי מבריק של אוונס, נשאר הסרט אימפוטנטי משהו.

ועל אף שהוא אינו מממש את האופציות שלו, הסרט הזה עדיין שווה צפייה, ולו לשם יניקת הסיפור על האיש הזה, שחי בסרט מיומו הראשון ועד רגע זה; אדם שבמיטתו עברו הגלדיולות היפות ביותר בהוליווד ובנחיריו עבר הקוק המשובח ביותר בקולומביה; המפיק שגילה את ג'ק ניקולסון, שעשה את גרייס קלי, שפישר בין פולנסקי לפיי דנאוויי (אחרי שזו סטרה לגמד הפולני ביום הראשון לצילומי "צ'יינהטאון"); יהודי שזוף ויפה כמו שרק בהוליווד אפשר; מקצוען הזוי, שיום אחד, בעת שהציג סרט בפני משקיעים, לקה בשבץ פתאומי, ובזמן שפירכס על רצפת חדר ההקרנה עוד הספיק לומר לאינבסטור, "אתה רואה? אמרתי לך שאין רגע דל בעיר הזאת".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by