בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הגיעה השעה לנקום 
 
 
רם אוריון

לרגל הפירוק ואלבום הסינגלים החדש של סווייד, פונה רם אוריון לסכם את התדרדרותה של הלהקה שלא רצתה אותו כגיטריסט

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוקיי, התיאוריה שלי היא כזו: סצינת הבריט-פופ של אמצע הניינטיז הייתה שבעים אחוז פיקציה שהזינה וניזונה, בהערכה נדיבה, משלושים אחוז של התרחשות אמיתית ומעניינת. זו, בפני עצמה, לא אבחנה מהפכנית, אני יודע.

זה אפילו היה צפוי מראש. התעשייה ותקשורת המוזיקה הבריטית בתחילת הניינטיז היו נואשות, בעיקר נוכח לקיחתו החד משמעית של דגל הרוקנ'רול חזרה לארצות הברית, וזה גרם לניסיון עיתונאי פתטי וכושל, לייצור ה"גל החדש של הגל החדש". פאלפ, שחיכתה כבר שנים לא מועטות לרגע שלה, יחד עם בלר וסווייד היו בעצם אלה שנתנו את הלגיטימציה לפיתוחן של תקוות חדשות להחזרת עטרת פופ הגיטרות האנגלי לגדולתו האבודה.

התוצאה של ההייפ התקשורתי הלא מחויב שהתרחש סביב להקות הגיטרות הבריטיות שעלו על אותה עגלה באותה תקופה, גרם לתופעה דיי ייחודית לבריט פופ: גל שלם של להקות שהופיעו בקול תרועה רמה של תקליט בכורה שעשה הרבה רעש (לפעמים אפילו עם הצדקה מסוימת), ואחר כך התפוגגו בקול ענות חלושה. בין אלה אפשר למנות את: סליפר, אלסטיקה, מאריון, שד סבן, אש, שמפו, קאסט ושיאני המופרכות - מנסוור. דור שלם של להקות שחוו קריירת הידרדרות, לפחות מבחינת ההבטחה הראשונית ומה שבא אחריה.

מבין שלושת להקות המייסדים - בלר, פאלפ וסווייד (אואזיס כבר נוצקו לתוך הסצינה החדשה) , סווייד במובהק לקחה איתה בדרך למטה את כל שאר עדר הבריט פופ (גם אם המדרון שלהם היה מתון יחסית). נכון, היא לא היתה להקה של תקליט אחד, אבל בכל מה שעשתה מאז תקליט הבכורה שלה, שיצא לפני כעשור, ניכר ניסיון לשחזור - שלא לדבר על מחזור - של אותן איכויות של אותו תקליט.

החלפתו של ברנרד בטלר בריצ'ארד אוקס, אחרי יציאת הדיסק השני, הייתה פונקציונלית עד לרמת שכפול המפרט הטכני של הגיטרה, המגבר והאפקטים שבהם השתמש הגיטריסט הראשון. אוקס נועד להישמע בדיוק אותו הדבר, וניגן בהופעות, אחד לאחד, את התפקידים של בטלר.

צירופו של ניל קודלינג כקלידן הוסיף מגע רעננות קל. עזרה גם העובדה שהבחור הנאה היה הדבר הכי קול בתולדות הלהקה. אנדרסון ואוקס היו צוות כתיבה לא רע בכלל, אבל כאמור, ברגעים הטובים ביותר שלהם הם הצליחו לייצר שירים שנשמעו כמו אנדרסון-בטלר.

ועכשיו מגיע הסוף, סווייד מתפרקת ובמקביל מוציאה את אוסף הסינגלים המסכם, שלא ברור מה הוא יותר - סיכום דרך, או עוד רליס כריסטמס מבין עשרות האוספים שיוצאים לקראת היסטריית הקניות השנתית של העונה החגיגית. בכל מקרה, לא מדובר בסיום מפואר. העולם כבר מזמן אבד עניין בפאתוס האנדרסוני, ונדמה שסווייד היתה יכולה להמשיך או להפסיק מבלי שזה היה ממש משנה.

סווייד אף פעם לא עלתה מדרגה או ליגה מבחינת ההיצע היצירתי שלה, ולמרות התקיעות והירידה העקבית ברמת הכתיבה והפופולריות, היא אף פעם לא הפכה לממש גרועה או איזוטרית, כמו רוב הרכבי סצנת הבריט-פופ . אוסף הסינגלים שלהם מדגים ביעילות את הנקודה הזו.

ולסיום: גילוי נאות. כשברנרד בטלר פרש מסווייד הגשתי את מועמדותי לג'וב שהתפנה. לא התקבלתי, כך שתגובות בטוקבק שיאשימו אותי בהתחשבנות קטנונית עם הלהקה יתקבלו בהבנה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by