בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נאה דורש, רוצה שש-בש? 
 
 
תמר גלזרמן

תמר גלזרמן חושבת ש"ארצ'לי" של אלזה מורנטי דורש הרבה יותר מדי, אבל מקיים בהתאם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מנואלינו,
רציתי להתנצל על זה שלקח לי חודשיים להקשיב לך עד הסוף. שבכל הזדמנות התנערתי מהכבדות הפתטית, מהגמגום היפה שלך; מהניכור והבדידות הטהורים, מהכיעור שלך. להתנצל על כך שהעדפתי לשקוע במי שדרש ממני פחות, שלא דרש מאה עמודים של דשדוש כהכנה לאירוע .שהעדפתי את מי שריחם על עצמו פחות והעיז יותר. את מי שידעתי שאפשר לנער ולהוכיח לו שדברים יכולים אולי להיות אחרת. במי שלא גרם לי לפקפק באפשרות הזו.

"וכך, כולי הדור בכותנת ובעניבה, הפלגתי לקראת אותו נופש ארוך, שחוויתי בו לראשונה את האומללות הכי שחורה עלי אדמות: להתקיים חי היכן שאיש אינו אוהב אותך"

מנואלה המבוגר, עיוור למחצה ומבודד לחלוטין, מעורר בי בחילה. בחילה, ייאוש וקוצר רוח. על תיאוריו המתפתלים, שדבר אינו קורה בהם, על רחמיו העצמיים ועל חריצת הדין הרקובה על החברה האנושית, זו שהוא מסיר את משקפיו על מנת לא לראותה כלל. הוא מפחיד ומדכא אותי, אני רוצה לנטוש אותו על המדף, שייסע עם עצמו בעקבות דמות אמו אל הכפר האנדלוסי שהוא מכיר מחלומותיו.

"והייתי עומד בפינה, כקופיף קשור בשרשרת, לבד ואילם עם רצוני למות"

אף אחד מעולם לא אהב אותו חוץ ממנה, ואני חוזרת אל הילדון הבודד שמונח בפינה של עולם בו הוא רלוונטי לאף אחד. חוץ ממנה, בהתחלה, לפני שלקחה את מה שנתנה. שלושים שנה אחרי והוא עדיין אינו מסוגל להתנתק מזכרה, מרגעי האושר הבודדים שלו ומהייאוש שהתנחל כשלקחה ארצ'לי את אהבתה ממנו. לעוס וירוק הוא מחפש אותה בזכרונותיו המשומרים והחסינים מפגעי הזמן. הוא מספר את ילדותו הטראגית בחלקים לא שווים, באי סדר מחושב, ומפליג לתיאורי חלומות מבעיתים ומייגעים. אין לו תקווה לחיים טובים יותר, הוא מכיר בגורלו. נדמה שכמה עמודים אחרי תום הספר הוא יכול למות בשקט, ואף על פי כן הוא נגאל.

"האם אינה ניתנת בחינם? מחולקות בכל מקום ונחוצה? האם אין היא מובטחת, יחד עם מוות, לכל בעלי-החיים בלידתם, כולל למכוערים?"

קשה לבחור להתענות ביום חול פשוט בנובמבר, קשה לעקוב, חסרי ישע, אחר ילד שמתאבד לאט. קשה לחזור ל"ארצ'לי" כשיש כל כך הרבה אופציות שמכאיבות פחות, או באותה מידה, אבל מהר יותר. ובכל פעם שנראה שיהיה טוב יותר, משתחררת המעלית המשוגעת עוד קצת, ונופלים עוד קומה לעומק, והמשפטים היפים של אלזה מורנטה הם כבל הבטחון היחיד. בלעדיהם לא שורדים את ההתדרדרות הזו של מנואלינו הקטן שמבקש למות ומנואלינו הגדול, שמבקש להיגאל. משפטי השירה בפרוזה, שמתבלטים כל כמה עמודים ביופיים הכואב מאפשרים את המסע הזה, מסע שמשאיר אותך רצוץ, עצוב ומתפלא.

__________________________________________
ארצ'לי, מאת אלזה מורנטי (הספרייה החדשה - הקיבוץ המאוחד)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by