בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בנון ישלם 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה חושב ש-"Let It Be… Naked" הוא ניסיון תסביכי של פול לצבוע את התפוררות הביטלס בגוון מקרטנאי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פעמים רבות סופר הסיפור שמאחורי “Let It Be…Naked” בעיתונות של השבועיים האחרונים. מספרים לנו שהכוונה המקורית של הלהקה היתה להקליט אלבום נקי מהפקה עמוסה ומתחכמת - כלומר לחרוג מהמגמה של "סרג'נט פפר" ו"האלבום הלבן" שהפכו את הביטלס לכזאת להקת אולפן אימתנית, ולחזור למקור הרוקנ'רולי הבסיסי. מסיבות אישיות, מקצועיות ויוקו, העבודה באולפן היתה קשה הרבה יותר ממה שהם שיערו והסתכמה בהרבה בזבוז זמן וכמה הקלטות לא רעות. האלבום מוקסס ועורבב פעמיים ע"י הטכנאי גלן ג'ונס, אך שתי הגרסאות שלו לא עברו את האודישן והלהקה זנחה את החומר ועברה להקליט את "Abbey Road". בנסיון להציל את הפרויקט, נשלחו ההקלטות למפיק המוסיקלי האגדי פיל ספקטור, והגירסה שלו היא זו שאנו מכירים כתקליט המקורי ששוחרר אחרי "אבי רוד".

אף אחד מחברי הלהקה לא התלהב במיוחד מהתקליט הזה, אבל פול מקרטני היה מתוסכל במיוחד. לדעתו התזמורים הגרנדיוזיים שספקטור הוסיף לאורך השירים חטאו לכוונה המינימליסטית המקורית והיו מוגזמים וחסרי טעם. כעת, בהסכמת כל חברי הלהקה (רינגו, יוקו אונו ואוליביה הריסון) הוביל מקרטני מהלך להפקת הגירסה החדשה של "לט אט בי", שעיקרה סילוק התזמורות של ספקטור. התוצאה: "השירים עכשיו נשמעים בדיוק כמו שאנחנו ניגנו אותם באולפן". מקרטני סגר מעגל ונתן לנו את "לט איט בי" כמו שהיה צריך להישמע…עירום.

זוהי כמובן הגרסה היחצ"נית. אף מבקר שאני מכיר לא התמסר אליה כליל - וזאת משום שהיא פשוט בלתי-אפשרית. כשמקשיבים ל-"Naked", קשה להתעלם מהתחושה כי מר סר פול מקרטני פשוט החליט לשנות את ההיסטוריה, להעניק לנו גירסה מהודקת, הומוגנית ומעצבנת יותר של אותו אלבום היסטורי, ותוך כדי כך גם להעיד עליה שהיא נאמנה יותר למציאות.

כדי להבין את המניעים של פול לעשות דבר שכזה נסתייע בחלוקה המקובלת של הכוחות העיקריים בביטלס: "כוח לנון" נגד "כוח מקרטני". היו כמובן גם כוחות נוספים (ג'ורג' מרטין, הריסון, רינגו), אך כולם היו מינוריים במידות שונות יותר או פחות. הדיבור הוא שכוח המקרטני התאפיין בחוש הרמוני-לירי-שמרני-נעים, בעוד שהלנוני בוחש בחוש מלודי-אירוני-מרדני-בועט. המתח שבפוטנציאל הכפול הזה והיכולת של לנון להיות בעצמו מקרטני (ולהיפך) - היא זו שהפכה את הביטלס ללהקת הרוק/פופ הגדולה בהיסטוריה. שיאו של משגל הכוחות הזה מתבטא בכאוס האורגזמטי של ה"אלבום הלבן": אף שיר שם לא נכתב ע"י שניהם ביחד, אך פול מתגלה שם כשהוא הכי לנוני (“Why Don’t We Do It On The Road") וג'ון במיטב מקרטניותו (“Julia”).

על הרקע הזה אפשר גם להבין את ההצמדה ההיסטורית-תמידית ""Lennon/Mccartney בקרדיט של כל שיר שאחד מהם כתב במסגרת הלהקה. אך רומן ניגודים שכזה, מסתבר, אינו יכול לשרוד נצח. ב"לט איט בי" (המקורי) היינו עדים להיפרדות הזאת. פול הוא מקרטני וג'ון הוא לנון. האחד פונה ללטש את הליריות העדינה שלו והשני ישיר ומחוספס מאי-פעם; זה מחפש את השלם והאחיד וזה את החלקי והמנוגד. ברמה החוץ-מוסיקלית, הראשון רוצה לשמר את קיום הלהקה והשני רוצה להשתחרר לקריירת הסולו שלו (או שמא אל הרומן החדש שלו עם הכוח ה"יוקו-אוני"). ראוי לציין את שני יוצאי-הדופן היחידים שהיו באותו אלבום: הבלדה Across the universe"" של ג'ון, ו"I’ve got a feeling" הרוקיסטי של פול, שיר שמכיל בתוכו חצי-שיר שכתב ג'ון ומהווה למעשה את שירם המשותף האחרון.

פיל ספקטור קיבל לידיו הקלטות בביצוע בינוני ובסגנון מוסיקלי מפוצל, ובמקום לנסות לעגל את הפינות וליצור אחידות מזויפת, החליט המפיק להקצין את ההבדלים. הבלדות המתקתקות של פול קיבלו רוטב עסיסי של תזמורת פילהרמונית, ואילו הרוק של ג'ון צולק בדיסטורשן מכוסח בהתאם. המרחק בין היוצרים בא לידי ביטוי מובהק בסינדבוץ' הקטעים “Dig it” ו- “Maggie Mae" (שהוצאו מ-"Naked") סביב שיר הנושא “Let It Be" של פול: ההמנון הבודהיסטי-נוצרי-דביק, מכותר ע"י פרגמנטים מג'ימג'ומים אקראיים של פריסטייל-ג'ון-הזוי. למעשה, כל האלבום תיפקד כמסע אל תוך הניגודים הטבעיים האלה, וניבא את הפירוק שלא איחר להגיע. ספקטור עשה עבודה מופתית.

למקרטני זה לא התאים, ומשתי סיבות הפוכות לכאורה: הראשונה היא שבתור מקרטני הוא פשוט לא יכול היה לסבול את העובדה שהאלבום האחרון של להקתו האגדית ישאר כל כך לא שלם, כל כך חושפני, כל כך לנון. מעבר לכך, ולתוך הסיבה השנייה – נדמה כי פול מעולם לא יצא מתסביך-לנון. מהרצון להמשיך ולהתערבב ולהתמזג עם לנון, ומחוסר הרצון שלו עצמו להיות פול מקרטני. השירים שלו ב"לט איט בי" הם שמאלץ-איך-שלא-יהיה, אבל עם התזמורת של ספקטור הם הופכים להיות שמאלץ על סטרואידים אסורים. בגירסתם הקטנה שב-"Naked", השירים של פול מבטאים סוג של צ'יזיות שמתביישת בעצמה, שמפחדת להיפתח (במיוחד ב- “The Long And Winding Road”). מקרטני מגדיר את הימים שאחרי פירוק הלהקה כימים הרעים ביותר בחייו. אפשר שהוא מעולם לא התגבר על המשבר ההוא.

Let it be…naked משמיט את כל הגיחוכים של ג'ון (שנמצאים לפני כמעט כל שיר של פול באלבום המקורי), ומנסה לנרמל את המליצות ע"י ניפוי התזמורות. אולי כפיצוי, "Don’t Let Me Down" של לנון הוכנס כאן בגירסה נדירה. סדר השירים שונה, וכך קורה שהאלבום זורם מתחילתו ועד סופו בחלקלקות בלתי-מזיקה ולא טבעית. ובמקומות שהם אינם שירים של פול, "Naked" הוא עדיין אלבום בהפקת ספקטור - רק ברימיקס ורימאסטר דיגיטלי שעושים את הסאונד להרבה יותר קריספי.

אבל מדוע בעצם כל ההתערטלות הזאת? אל מול הטיפול היפה שנעשה כאן לחלק מהשירים, קשה שלא לתהות שמא לא היה יותר נכון להוציא איזהSpecial Edition של האלבום המקורי - עם כל ההיי-פיי והרימאסטרביישן הראויים - ובשביל לרצות את מקרטני גם להרביץ בחופן שירי בונוס עם הגירסאות העירומות שכה חשובות לו.

אין להניח שהאלבום הזה נובע מרצון פשוט לסחיטה נוספת של כסף. זהו עניין עקרוני-אינפנטילי הרבה יותר. יחזרו ויספרו לכם שהרעיון לשם החדש היה בכלל של רינגו, שמי שערך את הדיסק בפועל הם שלושה טכנאים ולא מקרטני עצמו, ועוד כהנה וכהנה סיפורי כיסוי. אבל שמעו לי - הדיסק הזה הוא ניסיון אישי של פול לצבוע את ימי ההתפוררות של הביטלס בגוון מקרטנאי בוהק, בעוד שברור שמדובר היה במוצר לנוני טהור.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by