בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כך היה נראה בית ספר בניינטיז 
 
 
תמר גלזרמן

תמר גלזרמן לא מתגעגעת לתיכון, אבל לוגמת בשקיקה את "תיכון הלבבות השבורים", חבטת הרטרו האוסטרלית שמשודרת מדי יום בערוץ 1

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ההרגשה הכי משונה בעולם היא דה ז'ה וו קיומי, ואני לא מדברת כאן על קצר מקרי במוח פה ושם, אלא על הסוג השני, בו חווים במדיוק את הקיום שלנו בתקופה קודמת, את אותה תחושה מפעם, שלא ידענו שאנחנו כבר לא מרגישים. כמו נסיעה בלתי צפוייה בזמן. אי אפשר לדרוך באותו נהר פעמיים, אבל אפשר לזמן את השד הנוסטלגי עם מוסיקה מסוימת, תוכנית, ריח, ביטוי.

השאלה שעולה אל מול שידורה המחודש של"תיכון הלבבות השבורים", אלופת חופשות הקיץ של נעוריי, היא למה שמישהו ירצה לעזאזל, להרגיש את מה שהוא הרגיש בתיכון? באופן אמפירי, התיכון היא התקופה הכי מחורבנת בכל מעגל החיים כולו, ומי שאומר לתיכוניסטים שהם עוד יתגעגעו הוא שקרן עלוב, בדוק. פעם אחת לא יצא לי להתגעגע. לפחות לא לתיכון שלי. לתיכון הארטלי, גיבור "תיכון הלבבות השבורים", יצא לי דווקא כמה פעמים. גם ל"דגראסי", אבל לחטיבה.

כמה שהם היו מגניבים, האוסטרלים הצעירים. מכל גזע, זן ומין ועם כל הבעיות שאדם יכול להעלות על דעתו, מפוזרות ברוחב לב על כשלוש מאות דמויות שמגיעות ועוזבות בקצב קיצוני, לבלבולם הרב של הצופים שנאלצו לעקוב בקפידה – מה, שאגב, לא היה אתגר כזה גדול בהתחשב בכך שהסדרה שודרה בכל יום ושהיה מאוד משעמם בחופש הגדול. מה גם שהדמויות הטובות באמת נשארו כמה עונות, ותמיד היה אפשר לסמוך על ערוץ אחד שישדר בדיוק את אותה עונה גם בקיץ הבא.

והם היו באמת נהדרים, עם המבטא המטופש והמלתחה שלא פחדה לשאוב רעיונות גם ממדע בדיוני, ולהעניק לצופים שורה של תלמידי תיכון עם ציורי שבלולים סביב לעיניים (תלמידה אחרת, הכי קולית, עשתה את הדמות של לינג מ"אלי מקביל" רק בסייבר-פאנק). ואת דרזיק, כן, היחיד שכולם זוכרים. זה עם העגיל בגבה, שהגיח רק בעונה החמישית עם אטיטיוד רע ותווי פנים מעולים וגנב את הצגה כולה. ואהובתו אניטה, בעלת הדמיון המחשיד לדני מינו. והמגורים.

במשך כל שבעת העונות, שיחקו החברים כסאות מוזיקליים מטורפים בנדל"ן. הם כל הזמן עברו לגור אחד עם השני בבתים של ההורים, שהתחלקו או לאסכולת "בן, תעוף לי מהבית אם אתה לא רוצה להיות סתת אבן כמוני" או לאסכולה מכניסת האורחים של "אז החבוב הקטן שלנו הביא חבר לגור בבית. יופי. בדיוק רציתי ילד שאני לא מכיר שידפוק סולואים של סילברצ'ייר ויאכל כמו גדוד. חבל שלא הרשנו לו כלב".

אבל המגניבים באמת, ביניהם דרזיק כמובן, היו משיגים האנגרים. ולא סתם האנגרים, לופטים. משטחים ענקיים, מרוהטים וצבועים להפליא שהיו נכנסים ויוצאים בהם כאילו שאין שכר דירה בעולם. מעבר לתשוקות הנעורים כלפי דרזיק, זו היתה התקווה האמיתית – אולי יום אחד גם אני אתקל באיזה האנגר בגודל של מתחם קסטרו, אשחרר "איזו חורבה", אדפוק מסמר, אסחוב ארגז ואתיישב, חינם אין כסף, עד שירגיזו אותי. ואז אארוז לי מזוודה אחת קטנה, ואעבור ללופט הבא. אולי בו תהיה גם בריכה.

"תיכון הלבבות השבורים", ששודרה במכורתה מ-95' ועד 99', התחילה ממקום יפה באמת, מוחו האוהב של מורה תיכון אמיתי, שכתב להנאתו מחזה בשם "הרטברייק קיד". ההצגה נצפתה על ידי רשת טלוויזיה, שהפכה אותה ללהיט הטלוויזיוני הגדול ביותר שידעה אוסטרליה מימיה, פרט ל"קרוב רחוק" ו"לשכנים", כמובן.

נחמדת דווקא, הנוסטלגיה הזו, לא מרגישה בכלל כמו התיכון האמיתי. מזכירה יותר את החופש הגדול. דרזיק ואניטה משנעים את גופם האופנתי בחצר בית הספר, מתווכחים במבטא כה קסום. ואז פתאום "שלושים אלף מובטלים נוספו היום", מספרת דליה מזור. "לשכת הרווחה פתחה היום את המשרדים ליום, לאפשר למובטלים החדשים להירשם, הם חיכו חודשיים. רוב הפונים - צעירים, אקדמאים ואמהות חד הוריות". בול באמצע העצבים של הוויכוח המהותי נכנסו המובטלים. לא נורא, מנחמת הכתובית, התוכנית תחזור עוד מספר דקות, בתום מבזק החדשות. אפילו נריץ לכם את השידור לתחילת המשפט, לא תרגישו בהבדל. זה יהיה בדיוק בדיוק כמו קודם.

_____________________________________________________________
תיכון הלבבות השבורים, כל יום ב-5:45, עם פאוזה קצרה לחדשות באמצע, ערוץ 1
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by