בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פסוריאזיס ענבים 
 
 
אחי רז

אחי רז מתעצב אל מול הגירסה ההוליוודית של "הבלש המזמר" לדניס פוטר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בדיוק כמו שחששתי, גם בתום צפייה בעיבוד הקולנועי שתיסרט דניס פוטר ל"בלש המזמר" שלו, קשה למצוא צידוק הולם למעשה מלבד שיגעון הגדלות שלו. פוטר, כמובן, מעולם לא התיימר להציג את עצמו כאדם צנוע – יעיד ראיון הגסיסה שהעניק לבי.בי.סי מספר שבועות לפני הליכתו, משל היה לכל הפחות דיקטטור אקסצנטרי של איזו רפובליקת בננות מקושקשת – אבל לבטח לא היה טיפש.

מדוע, אם כן, בחר בערוב ימיו לתסרט מחדש בשירות המפיק מל גיבסון - שקל היה לנחש שגם ילהק את עצמו פנימה - את אחת מיצירותיו הטלוויזיוניות המהוללות ביותר? לשאלה הזאת, שמטרידה אותי מזה שבועיים, מצאתי שתי תשובות אפשריות. אחת: אנשים סופר-אינטליגנטיים נתפסים פעמים רבות לקונספציה המוטעית לפיה יצליחו בכל דבר שיבחרו לעשות; שתיים: השילוב של סרטן ופסוריאזיס עלה לו לראש.

"הבלש המזמר" - הסרט, מגולל את סיפורו של מחבר הזבלונים דן דארק (במקור הטלוויזיוני הוא היה פשוט פיליפ מארלו) - אותו מגלם בחן רגיל רוברט דאוני ג'וניור – שמאושפז בבית החולים עקב התקף פסוריאזיס קיצוני, המשווה לו מראה של אדם ששהה זמן רב מדי במדבר. בהשפעת התרופות שהוא מולעט בהן, מתקשה הסופר הנאה להפריד בין המציאות לבין הנרטיב הנרקם במוחו, אודות בלש פרטי בן דמותו, שמחלטר כזמר מועדונים בפיפטיז ומסתבך מעל הראש בתעלומת רצח של זונה.

לאט לאט ובהדרגה, לא מעט בעזרתו של פסיכולוג רב-תושיה (מל גיבסון האינווליד), מתבררים הקשרים הפרוידיאניים שבין גיבורי המעשיה הבלשית, ילדותו הטראומטית של דארק, יחסיו עם הנשים הדומיננטיות בחייו (אשתו, רובין רייט פן ואמו, קרלה גוג'ינו - שתיהן יעילות) ומצבו הנוכחי, העגום.

סיפורם של דארק וגיבורו, הבלש המזמר, הוא כידוע, לא במעט גם סיפורו של פוטר עצמו, שסבל במשך כל חייו מהתקפות פסוריאזיס חריפות, וחלק מהחוויות המכוננות של ילדותו מגולמות בזו של דארק. "הבלש המזמר" הטלוויזיוני, כמו מרבית היצירות שכתב פוטר לבי.בי.סי, הטיב להעביר את מנעד הרעיונות הרחב שמחברה יצק לתוך התסריט, בין השאר בזכות משחק מדויק, בימוי נבון אבל, והדבר חייב להיאמר, בעיקר רוחב יריעה.

נכון שרוברט דאוני הוא לא מייקל גאמבון והבמאי קית' גורדון הוא לא ג'ון עמיאל, אבל נראה שהמכשלה העיקרית שהפילה את המיזם הפרוע של פוטר היא פרוזאית לחלוטין: פשוט לא היה לו מספיק זמן. אין זו משימה בלתי אפשרית להפוך מיני-סדרה טובה בת 7 שעות לסרט טוב בן שעתיים, אך כנראה שמוגזם להפקיד את המשימה בידיו של מחבר התסריט המקורי, שהוא גם יהיר למדי, וגם בעל קשר אוטו-ביוגרפי הדוק למקור.

התוצאה הסופית, כפי שהיא מוצגת מבעד לפריזמה ההוליוודית הדאונרית (משחק מילים קטן, מחווה לדניס), היא בעיקר מגושמת, לא מדויקת וחסרה את העוצמה האינטנסיווית שצבעה את המקור בצבעים עזים כל כך. לתסריט המעובד חלק גדול בכך, אבל אחריות גדולה עוד יותר יש להפיל על ההפקה האמריקאית.

פוטר היה איש של מילים, אך מסביב לכל הטקסטים המחוכמים ששם בפי גיבוריו, הושפרצו יצרים, תשוקות מטונפות ומיניות לכל עבר. בגירסה הקולנועית של "הבלש המזמר" קשה למצוא זכר לכל אלה, ואנו נשארים עם מוצר שהוא פוטרי אך בחציו. כזה שיודע למלא במדויק אחר כל הוראות הבימוי המשובצות בתסריט, אך לא משכיל להבין את המהות שבין השורות. גירסה דהויה ונטולת עסיס למה שהיתה גם בשעתה הטראגית ביותר מיני-סדרה עם עוצמה ממגנטת.

הקלישאה הכי גדולה בכל הנוגע לפוטר, היא יחסי האהבה-שנאה שלו עם אמריקה והוליווד. באופן מסורתי הוא שמר את דמויות הרשעים בתסריטים שלו לאמריקאים (בסוג של בדיחה פנימית, אם כי לא ברור של מי בדיוק, את הנבל הפעם משחק ג'רמי נורת'האם הבריטי) ותיעב חלקים גדולים מכל מה שארה"ב מייצגת, אך שאל אין סוף ציטוטים מהמורשת התרבותית האמריקאית. נראה שאם היה איתנו היום, הגירסה ההוליוודית שלידתה בחטא ל"בלש המזמר" היתה משכנעת אותו אחת ולתמיד באיזה צד מרוחה החמאה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by