בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בחורות עירומים 
 
 
מערכת מיקסר

שני ארז מתרגלת לנורמליות שבאלבום החדש של ברנייקד ליידיז

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ברנייקד ליידיז היא להקה מוזרה. חבריה הם כל כך נורמליים, שזה מפתיע שהם נמצאים בלהקת רוק ולא סתם שותים בירה עם גיבור 'מלך השכונה'. חמישה אנשים שמחים ושנונים מטורונטו, קנדה, שסבבה להם לנגן ביחד. שום ריסוק חדרים בבתי מלון, ריבים בתוך המשפחה, מחסומי יצירה, פרשיות פליליות. כלום. נכון שאחד מחברי הלהקה חלה בלוקמיה, ונכון שלאיזה רבע שעה החרימו אותם בגלל השם שלהם, אבל חוץ מזה – מה אפשר לצפות מלהקה שהמעריץ הכי גדול שלה הוא ג'ייסון פריסטלי? שירי רוק קולג'ים שמחים באורך שלוש דקות וחצי.

ובכן, "Everything to Everyone" קוראים לאלבום החדש שלהם. בעבר סטיב פייג' ואד רוברטסון היו החתומים על השירים (כולם בלהקה מנגנים על הכל, אבל "רק" שניהם מקבלים גם את קרדיט הסולן). באלבום הזה הם מתגאים בכך ששיתוף הפעולה בתוך הלהקה התרחב וכל החבר'ה תרמו את חלקם. האמת, לא ממש מרגישים שינוי. זו אחת הבעיות של האלבום - כבר חמש עשרה שנה שהם נשמעים כמו הלהקה האידיאלית להופעות סוף שנה. תבואו, יהיה שמח. הם באמת מצחיקים. לזכותם ייאמר שהם כנראה מודעים לזה שאין להם באמת מה להגיד, וכמו סיטקום טוב, הם מקפידים לשלב בדיחה כל כמה שורות. יש להם רגעים שאפשר לדמיין את אבריל לווין שרה את אותן מלים בלי שמץ של אירוניה. מצד שני, היא בת שש בערך, והם כבר מזמן היו אמורים לסיים לימודים.

"Another Postcard", הסינגל הראשון מהאלבום, הוא ניסיון נואש-משהו לשחזר את ההצלחה הגדולה ביותר של הלהקה – השיר "One Week" מהאלבום "Stunt". זה לא מתעלה על המקור, אבל עדיין מדובר במותק של שיר. הפנינה האמיתית באלבום היא השיר "Shopping". שלוש דקות של כיף טהור, שבהן הלהקה משתפת פעולה עם רביעית כלי קשת, מקהלה, ואפילו Blue Men Group, שקפצו לתיפוף ביזארי. בנ"ל מצליחים להישמע כמו פרסומת ובו זמנית לרדת על חדוות הקניות.

הם אוהבים לגנוב הרמוניות קוליות מהביץ' בויז (אבל הם מוקירים תודה - באחד האלבומים הם כתבו שיר על שמו של בריאן וילסון), רגעי השתוללות מה-B52's, ואם תשאלו אותי – הם גם מקשיבים למשינה. בשירים שלא מחדשים כלום הם סתם נשמעים כמו Smash Mouth, אבל בנקודות שונות באלבום הלהקה מנסה לטעום מכיוונים שונים, ואז אנחנו מקבלים קאנטרי, אולדיז, אמינם או בלדות רוק נוגות. שלא כמו להקות אחרות, בנ"ל מצליחים להישאר עצמם בסטיות הקטנות האלה, ועדיין לבצע את הז'אנרים כהלכתם. אולי עם קצת יותר תעוזה היינו יכולים לקבל אלבום יותר מתוחכם, וקצת פחות "הכל לכולם".

בסוף הדיסק יש בונוס: שלושה שירים מהאלבום בגירסת הופעה אקוסטית. התוספת הזו (שכבר מיצתה את עצמה מזמן לדעתי – אם לא החלטתם איזו גירסה אתם אוהבים יותר, אל תקליטו את השיר וזהו) בעיקר מראה מה שבעייתי בבנ"ל: בלי הכיף, הרעש וההמולה הם די משעממים.

אז מה המסקנה הסופית? לא ברור. מצד אחד, אין פה שום דבר שיגרום לכם לשמוע את האלבום יותר משלוש פעמים (אלא אם כן אתם כותבים עליו ביקורת). מצד שני, איפשהו באמצע ההאזנה הרביעית, כבר מתחילים לדעת את האלבום בעל פה, והכל נשמע מוכר, אבל באופן מפתיע לא ממאיס. ארבעה עשר שירי רוק-פופ לנקות איתם את הבית. לא יותר, לא פחות. לא רע.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by