בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ארץ אוכלת כל מה שמגישים לה 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה חושב ש"ארץ נהדרת" היא סתם תוכנית בית-שחי, ובטח שלא סאטירה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
נדמה כי הדובדבן שבדייסת הפריים-טיים-שישי של "קשת", הלוא היא "ארץ נהדרת", עושה ככל יכולתו בכדי להבהיר את הידוע: סאטירה אמיתית לא נמצאת בספקטרום של הזכיינית, לפחות לא כשהיא מוצהרת. אפשר להבין את הלך הרוח; ממילא אחרי שבוע מפרך, עם בטן מלאה ממטעמי ארוחת ערב השבת ומהדורת חדשות מבעסת תחת, מר ישראל ישראלי רק מחכה שהקופסא תצביע לו על בית-השחי כדי שיוכל כבר להתפקע. בערוץ 2 מבינים שבידור זה לא משהו מצחיק, זה לעשות צחוק.

הנוסחה של "ארץ נהדרת", מבוססת על העיקרון הכללי של היות הכל מובן מאליו. אנו-הצופים צריכים לזהות את התכנית כ"מצחיקה", וכדי שזה יקרה היא צריכה להתאבזר בסממנים המוכרים של כזו. הסממן החשוב ביותר, וזה שהכי מנצנץ יחצ"נית, הוא הכוכבים. ארסנל יקר של קומיקאי-על מכל קצוות הערוץ יובא אל "ארץ נהדרת", והוא מהווה את האלמנט ה"מושקע" ביותר בתוכנית.

המוכר לא נעצר בזאת, וגולש אל הפורמט - "סטרדיי נייט לייב" האמריקאית מתובלת כאן בסגנון ההנחייה הדחקאית-ישירה נוסח "רק בישראל", כשהכל ממוקם במרחב ההיפר-ישראלי של מהדורות החדשות. לאחר שבזאת האמיתית של "אולפן שישי" נעשתה רוב העבודה, ניתן ליוצרי "ארץ נהדרת" לשוב אל הנושאים שדנו בה בגירסה המגוחכת והמרוקנת.

ריקונן של הסיטואציות האקטואליות, בדרכן אל הנגזרת הקומידיאנית, היא ההחמצה מספר אחת והטעות הנפוצה של המבקשים לפאר את עצמם בתארי סאטירה לא להם. טקסט סאטירי אמיתי נועד להגיד משהו, לא רק להפליץ, אבל זו לא הכוונה והדרך כאן. כדי להיות בטוחים שאף אחד לא תועה במחוזות תזונתיים מדי, חייבים כותבי "ארץ נהדרת" לשוב ולאתר את המובן מאליו.

לצד מטרי הסלפסטיק מורעפת על הצופים סלסלה של דליקטסים סטריאוטיפיים. "ארץ נהדרת" לוקחת דמויות מהמציאות ומתאימה אותם כל אחד אל תווית קלה לעיכול מהיר (למשל, הנשיא קצב הוא "המזרחי הטיפש-ממלכתי"; שלי יחימוביץ היא "האשכנזיה הפמיניסטית-גחמנית-קנטרנית"). בכך עוזרת התוכנית בצריבתה של המפה הסטריאוטיפית עמוק יותר בתודעה, וזאת במקום לנהוג כסאטירה אמיתית ולפרק ולהוכיח את הקיבעון המחשבתי שרוחש בבסיסה.

ובכדי להימנע מתחכום או תעוזה - מלים גסות מדי לשעה הטלוויזיונית הזו, פונה "ארץ נהדרת" לאסטרטגיות קומיות מוכחות ושדופות. אחת מהן היא "האלמנט החוזר" - לכל דמות קבועה בתוכנית יש מניירה קיצונית כלשהי שחוזרת על עצמה (ראו הפילצוט של "מרכבה פלדמן") ושאותה לומד הצופה להכיר. באורח פלא, כל חזרה נוספת על המהלך, שהיא גם הקצנה נוספת שלו, סוחפת אחריה אקסטזה הולכת ומתגלגלת של צחוק. אנחנו צוחקים יותר ככל שהבדיחה מוכרת יותר (דוגמה קלאסית מן העבר היא ה"מה שלומך" של רועי לוי).

ואולי האניגמה של התוכנית הזאת, אם לא של כל ערוץ 2 בשנים האחרונות, מתבטאת בעיקר באיל קיציס. איך בדחן חסר-אישיות וכישרון כמו זה הצליח לפלס את דרכו, מליקוט בדיחות קרש במדורי רכילות ועד להתמקמות בכיסא המנחה של תוכנית הבידור המרכזית של ערוץ 2 - זהו דבר שנפקד מבינתי. ברור שהוא לא מצחיק, וברור יותר שהוא לא שחקן (את תפקיד "מנחה החדשות" הוא מבצע בעילגות וזיגזוג בלתי פוסק בין חיקוי של ארז "חבר'ה זה בסך הכל טלוויזיה" טל, ודרור "שי ודרור" רפאלי). אז מה הוא בעצם עושה פה?

ובכן, הפרשנות האפשרית היחידה היא זו הרואה אותו כמעין ג'רי סיינפלד דה לה חעווא של הישראליות. זה שתפקידו המרכזי הוא לדעת לגשת אל איזורי ההומור והשפה המתעכדנים, ולשלוף משם חומרים בדיוק בתזמון שבו הם נהפכים חלביים וחסרי כל גרוב; להרים להנחתות סתמיות וצפויות מראש אל טל פרידמן או אורנה בנאי, שמבוצעות באופן מדויק ומבלי לקחת מהם את הפוקוס; להיות הדבק, באווירה דומה לזו שבה תיפקדו דודו זר ועופרה וינגרטן לצדם של בץ ואוזה ב"פרפר נחמד". ככל שהזמן עובר, מתחזקת התחושה כי הצופה הישראלי מעולם לא חשק בלהתבגר מעבר לאיזורים החמים והנעימים של התוכניות לגיל הרך, והאמת היא שאפשר להבין אותו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by