בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בחדר הכי אוהד בעולם 
 
 רונה קינן בהופעה. (צילום - ליאור אלפנט)   
 
תמר גלזרמן

תמר גלזרמן שמחה על המטמורפוזה העברית שעברה רונה קינן בדרך חזרה להופעות בתמונע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כדי לדעת מה רונה קינן מסוגלת לעשות לא הייתי צריכה ללכת שוב לתמונע. אקסיומה - אם באקוסטיקה לועזית או ברוק ציוני, הבחורה תדע לרגש גם עם טמבורין ותוף מרים. לקהל שלה היא מגיעה מצוידת, נטוראל, בתרכובת מושלמת: מצד אחד מרוחקת ונישאת מעם, מצד שני חשופה, כמעט חסרת אונים על הבמה, גם מול החדר הכי אוהד בעולם.

רונה קינן, בת 24, חזרה לבמה אחרי היעלמות שרוב האמנים בשלב הפרה-אלבום בכורה לא יכולים להרשות לעצמם. גם הפעם נשארו אנשים מחוץ לתיאטרון. הקהל שאספה רונה בשנתיים בהן נתנה הופעות חודשיות בתמונע, לא שכח. הוא מסוג הקהלים האלו, שמגיע מכל הארץ ומתחזק פורומים. כאמור, לבחורה יש את החומר הנכון, היא ככל הנראה יכלה להיעלם במרתפיו של יזהר אשדות להקלטות שסופן אינו ידוע, ועדיין לסמוך על הבנות שיזכרו את המילים.

הגעתי לתמונע כדי לבדוק אם הילדה שהגיחה ב"אתה חברה שלי", תוכל להזדחל לי מתחת לעור גם עם דיסטורשן. כן, היא עדיין יכולה, לפעמים. רונה קינן מודל חורף 2003 חזרה להופיע בהבטחה לשינויים מהותיים בהרכב, בשפה ובעיבוד. אלדד גואטה החליף את אדם שפלן בבס וערן וייץ הצטרף בגיטרה נוספת. הטקסטים, שהתחילו כולם באנגלית, עברו לשפה היחידה בה משדר גלגל"צ אמנים ישראלים, והעיבודים הבטיחו איכות רוקרית יותר. חששותיי המוקדמים בדבר שואו מאולץ התבדו. רונה קינן לא מנסה להיות מה שהיא לא, והיא לא חיית במה.

ובכל זאת, ההרגשה היתה שונה. זה לא שלא ניתן היה להרגיש את האהבה בחדר, היא עדיין הוקרנה מכל השולחנות, אבל דומה כי משהו נפתח במעגל האינטימי שהיה בימים ההם. כעת זו כבר לא רונה הסטטית, שפעם נראתה כמעט סובלת מול קהל שנראה אסיר תודה שניתן לו לחזות במעמד. אבל זו עדיין לא הופעת רוק פרופר, קצת בין לבין. צבע טרי, חכו קצת.

לא וייץ וגואטה, בלוק של שמעון גלבץ ואילן וירצברג, ולא עמרי הנגבי, הניצול המעולה מההרכב הקודם, הופכים את הקערה על פיה. עדיין ברור מאוד מי מנהיגה את השיירה, ואיזה טון היא נותנת. חלק מהשירים הגיחו יפה מהמטמורפוזה החשמלית. "לנשום בספירה לאחור", לדוגמה, קיבל פתאום את האנרגיה הכעוסה והמרירה שפספס בעבר. שירים אחרים כמו "גלויה" ו"לחיות נכון" מוסיפים להישמע קצת כמו שני ערוצים שהושלכו יחד: באחד רונה, שנסונרית שברירית, ובשני גיטרות ותופים. יפים, דינמיים ולא קשורים.

מקומם של השירים באנגלית, שהיוו את מרבית הארסנל, נפקד כמעט לחלוטין. רק השירים העבריים (והשניים המתורגמים) שרדו. רונה הגיחה מחוזקת מסיירת אליעזר בן יהודה, ופתחה עם ביצוע מעוברת ל-"The Dead And The Junky", שיר קודר ויפה, שייתכן שהרשים יותר את האוזן הבלתי מזוינת, זו שלא מכירה את המקור. העברות השני, לשיר "Earthquake", היווה את התגלמות כל הטוב שיכול לצמוח מעיבוד ושפה חדשים - ועצוב ומרגש וחשוב מזה - הוא העביר את הרוח המקורית בדיוק, בלי להיקלע לתרגומים מגושמים. הגירסה העברית, שקרויה "מבול", היא תרגיל ברוח של שיר, שמוכיח שאפשר להעביר את אותה התחושה באמצעות מילים שונות לחלוטין. ההופעה כולה הצליחה להוכיח, בדרכה השלושת רבעי אפויה, שאקסיומות, כשמן כן הן, תמיד נכונות, לא משנה באיזו אדרת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by