בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חייט המסיבות 
 
 
אחי רז

אחי רז מחלק גזרים ומקלות לחדשים של לוק וייברט, מיוז, דת קאב פור קיוטי, סייקונאוטס ואקוואלאנג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
Psychonauts: Songs for Creatures
(International Dj Gigolos)

ב-1998 החתים ג'יימס לאוול, הבעלים האקסצנטרי של "מו' וואקס" את הסייקונאטס, צמד התקליטנים הדרומי (מיאוביל) פול מוֹג ופאבלו קלמנטס, עוד בטרם הקליטו ולו קטע אחד – תוך שהוא מסתמך אך ורק על המוניטין שלהם על העמדה. המשימה הראשונה שלהם ב"מו' וואקס" היתה למקסס סאמפלר אחד של הלייבל הטרנדי, והתוצאה שהביאו לבוס היתה "Time machine" – 49 טראקים שנדחסו לתוך קצת פחות מארבעים דקות של תצוגת תקלוט מבריקה למדי.

החותם הבא שהותירו השניים היה הסינגל "Hot blood" - קטע Fאנקי מפגיז למדי שנראה קצת תלוש משאר תוצרי הלייבל המעושן באותה תקופה – לצד לא מעט רמיקסים בכל מני מקומות. בשלב הזה החליטו הסייקונאטס שמן הראוי לקחת הפסקה ולהיכנס לאולפן, כדי ללמוד קצת על המכשירים. לפני שנה וחצי הם התחילו לעבוד על אלבום הבכורה שלהם כיוצרים, "Songs for Creatures", שיצא לבסוף בלייבל המינכנאי "אינטרנשיונל דיג'יי ג'יגולוס".

התוצאה הסופית מוכיחה כי לא רק שהשניים לא התבטלו כל הזמן הזה באולפן, אלא שהם גם הצליחו לעקוף באלגנטיות את המעסיק הקודם שלהם, לאוול, שהוציא עם ריצ'ארד פייל את האלבום השני של UNKLE בערך באותו הזמן. מבחינות רבות, כמו הנפח האפּי והסינמטיות שלו, "Songs for Creatures" נשמע כמו ההמשך האבולוציוני הטבעי ל"פסיינס פיקשן", יצירת הביכורים של אנקל, הרבה יותר מ"נוור נוור לאנד" שלהם, שרחוק אמנם מלהיות אלבום רע, אבל חסר כמה מרכיבים חיוניים.

עם ים קטעים מעולים ומנעד רחב של השראות - הברייק-ביט הקורע בקריעותו האסידית "Empty Love"; "Hips for Scotland" הפולקי והיפה עם סולן האת'לטס, ג'יימס יורקסטון; "Magnetic" הניו-אורדרי; או החצי קאבר מלא הנשמה ל"Windmills Of Your Mind", אחד השירים הכי יפים בעולם – אלבום הבכורה של הסייקונאטס הוא ממטהרי האווירה הרשמיים של הסתיו המתעכב ללכת, ואולי אף מעט יותר מזה.
 
 
Luke Vibert: YosepH
(אם.סי.איי/Warp)

עם עלייתו לגדולה של יוסף, איש התחזוקה של פרוייקט Y, מגיע לוק וייברט ומוכיח שקשה עליו בכל הנוגע לשמירת האצבע על הדופק. עם קטעים כמו "I Love Acid" ו-"AcidDisco", לא קשה לנחש לאיזה כיוון נושבת הרוח באלבום החדש של האלקטרונאי הבריטי, "YosepH" (ואם זה לא עוזר, יש גם משחקון מילים קטן בשם).

אחרי "מוסיפאל" הגרובי, שהוציא ב-2001 תחת האליאס של וואגון כרייסט, שני אוספי הרייריטיס "נאגטס" וסדרה בת חמישה אי-פי'ז ג'אנגליסטיים למהדרין ב"רפלקס" (תחת הכינוי איימן אנדרוז), חוזר וייברט אחורה עוד, במחווה לימים שבהם מכונות תופים היו מכונות תופים והמקלדות האנאלוגיות עוד השפריצו חומצה.

אין מתאים מאלבום האסיד המרענן הזה להיות הבכורה של וייברט בלייבל הבראשיתי משפילד "ווארפ", שהוציא את הסינגל הראשון שלו במקביל לפריחת הז'אנר, כבר ב-1989. כמו צייר גדול שלא מזניח את כישורי הרישום שלו, מוכיח וייברט עד כמה הוא רב-גוני, ועד כמה מרשימה השליטה שלו בכל התחומים שהוא שולח בהם יד, גם כשהוא חוזר לבסיס. קטעי מפתח מצופצפים ומצוייצים כהלכה כמו "Freak Time Baby", "Nok Tup" או "I love acid" הלהיטי משמשים כרגע על תקן הדברים הכיפיים ביותר בפלייליסט, ומן הראוי לא להחמיצם.
 
 
Muse: Absolution
(הד ארצי/East west)

לו רק הייתי קצת צעיר יותר, נראה לי שהחדש של מיוז היה מסב לי הרבה יותר עונג. גם הפעם, כשהחבורה מדבון חוגגת אלבום אולפן שלישי, הוא לא יותר ולא פחות מרדיוהד סירקא "דה בנדז" למפגרים - במובן הטוב של האנלוגיה, כמובן. למרבה העליצות, נראה שיש מספר לא מבוטל של אנשים שזה די והותר בשבילם, ועל כך אפשר רק לברך.

מאט בלאמי ממשיך גם ב"Absolution" להוכיח את כשרונו כמלחין המנוני איצטדיונים מצויין, שכמו רבים כל כך מבני דורו, נאלץ להתמודד עם המילים המחורבנות שהוא עצמו כותב. דווקא בקטעים הנפוחים יותר, כמו "Apocalypse Please" שפותח במליציות נדרשת את האלבום, "Stockholm Syndrome" או "Hysteria", מיוז נשמעים נכון יותר מאשר בבלדות השקטות, שנמצאות במינון הקבוע של אחד לאחד, אבל לא מצליחות להגיע לרמת הקיטש הנשגב של יצירות כמו "Unintended" או "Sunburn" הזכורות לטוב מאלבום הבכורה. חוץ מזה, כאמור, לא מזיק בעליל, אך גם לא ממש מעניין.
 
 
 
Death Cab For Cutie: Transatlanticism
(Barsuk)

להקה אחרת שגם באלבומה החדש לא חורגת מהגבולות ששרטטה לעצמה מאז ומתמיד, היא דת קאב פור קיוטי הוואשינגטונית, אך שלא כמו מיוז, דת' קאב פועלים באזורים המסקרנים יותר של הרוק.

מאז האלבום האחרון שלהם, שיצא ב-2001, הספיק הסולן בן גיבארד לתרום את קולו היפה למיזם האלקטרוניקה המוצלח של ג'ימי טמבורלו, Dntel, ולשתף עמו פעולה גם בצמד פוסטל סרוויס, שהמשיך את פעולתו (בהצלחה ראויה לציון) באותם מחוזות חולמניים ומהורהרים של האלקטרוניקה, אם כי תחת השפעה פופית יותר.

באלבומם החדש, "Transatlanticism", דווקא לא קל לאתר הדים לאותם שיתופי פעולה (ואולי זה לטובה, שהרי לשם כך נועדו הרכבי צד). כנרמז במילה המומצאת שמרכיבה את שמו, האלבום החדש של דת קאב סוחב במידה שווה ממורשת הקולג'ים והאינדי-רוק המקומית (עוד ועוד בילט טו ספיל) ומהשוגייזינג והבריט-פופ (בעיקר קוקטו טווינז ופאלפ) של האי מהעבר השני של האוקיינוס. הבחורים מגדילים לעשות ב"The Sound of Settling", שנשמע כאילו אלביס קוסטלו החליף את בריאן ווילסון בביץ' בויז, ובשיר הנושא הארוך, האיטי והיפה, שמסכם את מכלול ההשפעות.

למרות חולשתם הברורה של חלק מהשירים, שמוותרים על מקוריות ומתכנסים לתוך קלישאה, התוצאה, גם עבור מי שזו לו ההיכרות הראשונה עם הלהקה, שווה בהחלט. ומברוק על העטיפה, כמובן.
 
 
Aqualung: Still life
(אן.אם.סי/B Unique)

חיפשתי אצלי את האלבום הקודם של אקוואלאנג, כי לא זכרתי שהוא היה עד כדי כך מביך, אבל לא מצאתי, ואין לי כוח להוריד אותו כדי לוודא את הנושא הלא באמת חשוב הזה. מה שכן חשוב הוא להימנע ממגע עם המוצר הטורדני הזה, "Still life", מבית מאט היילס הלונדוני (להגנתו ייאמר שהוא גדל בסאותהמפטון, אז אולי אין לו הרבה מודעות לאירוניה שבהוצאת חומר שכזה בלייבל שנקרא "B unique"). השירים זועקים קולדפליי, העיבודים מסריחים מקולדפליי ואפילו הקול שלו דגום מכריס מרטין, אבל לעזאזל, זה אפילו לא קולדפליי.

פיסת טריוויה מעניינת ששמתי לב אליה בלית ברירה, מרוב שעמום: "אקוואלאנג", אלבומו הקודם, הוא גם שם אלבומה הקלאסי של ג'תרו טאל מ-1971; "Still life", אלבומו הנוכחי, הוא שמו של עוד תקליט קלאסי מהתקופה ההיא (1976), הפעם של ואן דר גראאף ג'נרייטור. בכל אחד מהמקרים, המקור עדיף בהרבה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by