בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אנתוני קיציס 
 
 
אחי רז

אחי רז משתעמם מקולדפליי, מתענג ממייקל ג'קסון, נגנב מהאודיו בוליז וחושב דברים רעים על כאלה שקונים את האוסף של הצ'ילי פפרז

 
 
 
 
 
 
 
 
 
Coldplay: Live 2003
(הליקון/Parlophone)

למרות שקולדפליי היא בפירוש לא להקה מעניינת יותר בהופעותיה מאשר בתקליטי האולפן שלה - מה שהופך אותה לאטרקציה קטנה מאוד, מאיזה כיוון שלא תסתכלו על זה – די.וי.די ההופעה החדש של הרביעיה דווקא עושה את העבודה לא רע. מכיוון שהשירים הם אותם שירים בינוניים, האידאולוגיה היא אותה אידאולוגיה מטושטשת והמוסיקאים הם אותם מוסיקאים משוללי כריזמה - אישיותית, אולפנית ובימתית כאחד, חייבים לזקוף את הצלחתו היחסית של הדי.וי.די הרבה יותר לעבודת הבימוי, העריכה והפוסט פרודקשן מאשר למרכיבים המוסיקליים האנמיים שלו.

ההופעה של קולדפליי בהורדרן פאביליון בסידני, אוסטרליה, נראית ונשמעת מעל גבי הדי.וי.די הזה כמו מיליון דולר. מבחינת ליטוש טלוויזיוני – הצבעים הלוהטים, זוויות הצילום, החיתוכים המדוייקים, הקלוז-אפים המחכימים – הכל לגמרי גווינת פאלטרו, וגם בלי סראונד קל להתרשם מהמיקס המושקע. כל זה כמובן עוד לא הפך אף להקה גרועה לנסבלת, אבל זה בהחלט מקפיץ להקה נסבלת כמו קולדפליי לליגה של הגדולים. אולי אפילו זו של יו-2 לפרקים, הלהקה שכריס מרטין כל כך היה רוצה להיות.

בכל מה שהוא מוסיקה נטו, מנגד, אין כל סיבה לפתח ציפיות. העיבודים החיים והאנרגיות הבימתיות של קולדפליי מעוררים געגוע לגרסאות האולפן, וזה לא דבר של מה בכך. להיטי ענק כמו "In My Place", "Clocks" ו-"God Put A Smile Upon Your Face", שאמורים היו להיות מסמרי הערב, ממש לא מתקרבים להיות כאלה, ורק "פוליטיק" פותח את ההופעה כמו שצריך, עם אנרגיות שהולכות ומתמסמסות ככל שהערב נמתח.

הבונוס להופעה, דוקומנטרי של 40 דקות שמתעד את מסע ההופעות הארוך של קולדפליי, רחוק עוד יותר מלספק את הסחורה. מלבד סקס, סמים ורוקנ'רול – שכל זכר להם נעדר מהפרסונה המוסרטת של הלהקה - הוא מפוצץ בקלישאות הרגילות על ארבעת החברים מאנגליה שמעולם לא חלמו על גיג ב"הוליווד בואל", ומתישהו בשיא תהילתם גם הבינו שהם חייבים להיות נחמדים למעריצות היפניות, כי בסופו של יום "אנחנו הולכים אבל הם נשארים עם המוסיקה שלנו". יש מצב – אם זה לא מופרך לוגית כמובן - שבתום הסרט התיעודי על קולדפליי, אני יודע על חבריה עוד פחות מהכלום שידעתי אודותיהם לפני כן. אולי חוץ מזה שהמתופף שלהם הוא שני זיפי זקן דני מרפי מליברפול.
 
 
Michael Jackson: Number ones
(אן.אם.סי/Sony)

לא פחות ממענג הוא האוסף החדש של מייקל ג'קסון, "Number Ones", שמאגד – כמו הביטלס בשעתו – סינגלים מתוצרת איש המסתורין הבינלאומי שכבשו את המקום הראשון ברחבי העולם (יש כמה אי-בהירויות סביב הנושא הזה, אבל זה באמת לא אמור להפריע לאדם הסביר). הוא מקיף את קריירת הסולו של ג'קסון מאז עזב את "מוטאון", שבה נולד והתפתח כחלק מהג'קסון פייב ומאוחר יותר בזכות עצמו.

האוסף נפתח עם שני שירים מתוך "Off The Wall" מ-1979, שהיה נקודת המפנה בהפיכתו של מייקל ג'קסון למפלצת הפופ האימתנית שחלשה על שני העשורים הבאים. "Don’t Stop Till You Get Enough" ו"Rock With You" בהפקה המזהירה של קווינסי ג'ונס, הם שני שירים שגם מי שלא נמנה על מעריצי החומר המאוחר יותר של ג'קסון יתקשה לעמוד יציב מול הגרוב שלהם.

אחר כך מגיעים 9 להיטים רצופים מתוך שני אלבומי הענק של מייקל מהאייטיז, ומפתיע להיזכר עד כמה האאוטפוט שלו בשנים האלה היה מעולה. "Thriller" ו"Bad" היו שני האלבומים האחרונים שהפיק לג'קסון קווינסי ג'ונס, ובמבט לאחור, אי אפשר שלא להצטער על פירוק החבילה האולטרה-Fאנקית הזאת. הלהיט הבא באוסף, "Black or White", הוא הנציג היחיד מתוך "Dangerous", אלבום האולפן הלפני לפני אחרון של ג'קסון, ודי מבהיר בעצמו את הנקודה. הקליפ החדשני והמדובר שלו רק חידד את העובדה שמדובר בלהיט פוקסיונרי למדי מתוך אלבום חלש.

מאז טופטפו בהזדמנויות שונות ומשונות סינגלים מוצלחים, פחות או יותר, ובראשם "Earth Song" הסנטימנטלי והמפגר שקשה שלא לחבב, עד לאלבום האחרון, "Invincible", שיצא לפני שנתיים אבל די נשכח מאז, למרות שהוא מיוצג פה על ידי שני שירים נחמדים מאוד. שיר מס' 18, שחותם את העסק, הוא הסינגל החדש שכתב לג'קסון אר. קלי, וקיבל את השם הסמלי "One More Chance". כמו שזה נראה כרגע – ועצוב להגיד את זה אחרי כל הכיף שמייצר האוסף - השיר הזה רחוק מלהבטיח לג'קסון עוד צ'אנסה אחת.
 
 
Audio Bullys: Back to mine
(אן.אם.סי/DMC)

ניתן היה לצפות מהאודיו בוליז שינפקו את האוסף הפרחחי ביותר עד כה בסדרת "באק טו מיין", והשניים לא מאכזבים, עם שורה מוחצת של קלאסיקות מחוצ'קנות ומשובחות, שכמעט ולא יוצאות מהחצר האחורית שלהם, הן כרונולוגית והן גיאוגרפית.

נראה שהבוליז, בדיוק כמו אליענה, לא שמים על אף אחד זין, והם רשמו את הפלייליסט על מפית עוד במעמד חתימת החוזה. די פאטן, הפרודיג'י עם "Outer Space" והגדול מכולם, "רנגייד מאסטר" של ווילדצ'יילד מייצגים את תור הזהב של הברייק-ביט בפתיחה, ובמחלקת הפאנק-פופ וגרורותיה אפשר למצוא שני קטעים של הסטרנגלרז, סקוויז, מאדנס, הספיישלז והקינקס. בין לבין יש גם רוטס מאנובה וקורינה ג'וזף, ואת כל העסק סוגרים בכל זאת האורחים מאמריקה, מרווין גיי, ואחריו והביץ' בויז עם "God Only Knows" – בכל זאת, מהשירים היפים שיש.

להגיד שהשלם כאן גדול מסך כל חלקיו בהחלט יהיה לכל הפחות שקר גס, אבל בתור משהו להיתקע איתו בפקק, נראה שאין בחירה טובה מזה החודש.
 
 
 
Red Hot Chili Peppers: Greatest hits
(הד-ארצי/Warner)

קשה להוציא מהראש את המחשבה שמי שקונה את מה שיש לצ'ילי פפרז למכור בשנים האחרונות הוא אידיוט. לכן, נראה שאין מנוס מהמסקנה לפיה מי שיקנה את את האוסף החדש שלהם, שמקיף את שנות פעילותה של הלהקה בוורנר (כלומר מ-1991), הוא אידיוט.

לא צריך להיות סנוב מוסיקלי בשביל להבין שקידיס והנודיסטים האחרים ממש לא עשו שום דבר בשביל להצדיק אוסף מאז "Blood Sugar Sex Magik" המעולה, שהיה אלבומם הראשון בוורנר והחמישי בסה"כ.

אולי זה קצת לא חוכמה לקחת את "Give it away" - באמת קטע מדהים של פעם בחיים - כנקודת התייחסות, אבל נסו לחפש אפילו עשירית מהכיף והחיוּת שיש בקטע הזה בתוצרת הפפרית שבאה מאז, ותגלו שאין. אפילו חזרתו של פרושיינטה לעניינים ב"קאליפורניקיישן" לא בלמה את הסחף השלילי בגיזרה.

"סקאר טישו" הוא שיר טוב, כמו גם הקאבר ל"Higher ground" של סטיבי וונדר (נו, הוא מ-89'), אבל כל השאר באוסף הרעוע הזה, כולל "Breaking The Girl" המאוס, הם פשוט בדיחה. שלא לדבר על שני השירים החדשים, "Fortune Faded" ו"Save The Pollution", שהדבר הכי הוגן ושקול שאפשר לעשות איתם זה פשוט לא להתייחס אליהם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by