בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סבודי מעבר לכל פרופורציות 
 
 
איתי נאור

איתי נאור מסתבך עם אהבת חייו, פרל ג'אם, שהוציאה עכשיו אלבום נדירים ודי.וי.די בהופעה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשלב מסוים, אחרי כמות של שנים ואלבומים וסינגלים ובוטלגים, הבנתי שהקטע שלי עם פרל ג'אם צריך להתכוונן פנימה ולא להיפך. שמדובר באובססיה פנימית שאל לי לכפות על הסובבים אותי. שזה מעיק להם ולי, ולכן אין טעם שאפצח בכל פעם מחדש באיזכורים על קאברים שהם עשו בסיבוב של 96 או בניתוחים על סוגיית המתופף המתחלף. וזה היה קשה, משום שבאופן אובייקטיבי למדי, דברי הימים של פרל ג'אם נושאים כמות אנקדוטות קיצונית ומעלה, אבל למדתי לשתוק.

ברבות הזמן הצלחתי לינוק עידוד מהעובדה שברגע אחד מאוד הפכה הלהקה הזו לסטייה המובנית של אלה שנידונו לסחוב אותה על הגב (ויש כיום אלפים רבים כאלה בעולם, משום מה). פרל ג'אם הרי מעולם לא היתה חביבה של מבקרים, אף פעם לא ממש הוכרזה כלהקה הכי טובה בעולם, וכשהיא ניסתה לברוח מתחת למדיה זה די הצליח לה, וגם עזר – הקטלוג של פרל ג'אם מונה ארבעה-חמישה אלבומי אולפן שהרוב המוחלט שבכם לא ממש שמע אודותיהם, ועוד כל מני סינגלים ובוטלגים וקאברים ואנקדוטות הכרחיים שהופכים כל חובב פרל ג'אם ששרד את ויטולוג'י לנברן מן המניין.

היו זמנים, בהתחלה, שניסיתי לתור אחר אנשים שחולקים איתי את האובסס. פגישות אקראיות וספורות למדי עם קורבנות שכאלה לימדו אותי שיעור מפתיע - בהרבה מקרים לא מוצאים שום עניין באנשים שתקועים איתך באותו עניין. אבל באמת היה מרתק ומוזר לחזות, במהלך סיבוב הופעות באירופה, לדוגמא, באנשים שבאורח פלא מתוחזקים על רמת טירוף דומה לשלי או גבוהה יותר. הפסיכי הוא שלא ממש התחברתי אליהם. אם ללבוש את הטי שירט הכי טראגי שלי, דומה שנחרצתי אל חיים בגלות כפולה – גם מקרב חובבי המוזיקה הקומפולסיביים הקונבנציונאליים, שלעולם לא יתפסו עם בי.סייד של פרל ג'אם בסולסיק, וגם מאוכלוסיית הכבדים של הלהקה הזאת, שאף פעם לא הכרתי באמת.

הרומן שלי עם פרל ג'אם, אם אפשר לנסח זאת כה במיתון, הפך ברבות לנושא אינטרוברטי למדי. שיחה מתמשכת עם עצמי, שנזהרת לא לחשוף יותר מדי טפחיים החוצה, שלא יחשבו אותי למשוגע. מועד כמו זה, שבו יולדת הלהקה עוד נדבכיים קטלוגיסטים, לכאורה היה אמור להוות מבחינתי הזדמנות פז להשתלט על הסצינה, לפתוח את הג'ורה ולירות בצרורות. זה קורה כרגע, כמובן, לעינכם המשתאות, אבל שתדעו שזה עדיין קשה.
 
 
אז על כל פנים, פרל ג'אם הוציאה עכשיו אלבום אוסף של קטעים נדירים. “Lost Dogs" מאגד מבחר מתוך ימבה חומרים שהצטברו מחוץ וליד האלבומים של הלהקה הזאת. הוא גם מתפקד כסנונית אחרונה שלה ב-Epic, הלייבל מבית סוני שהיה למלונתה ב–11 השנים האחרונות. פרל ג'אם, שבהיסטוריה של הפופ היא כנראה להקת המיינסטרים שהכי רצתה תמיד להיות אינדי, שוקלת כעת את צעדיה בשדה ההפצה. לא ברור איפה ייצאו האלבומים הבאים שלה, ואין בינתיים שום כוונות להתפרק (הדיבור הוא על אפריל באולפן), אבל יש הרבה סיכויים שהדרך שתיבחר היא עצמאית לחלוטין. הנה סינגל חדש, הראשון שלה ללא חברת תקליטים, יצא ממש עכשיו למכירה דיגיטלית ברשת (ומדובר ב-"Man of the Hour", מתוך פסקול סרטו החדש של טים ברטון, " Big Fish"). וזה קורה ונעטף בשקט הרבה יותר גדול מזה שאופף את יציאתו של אלבום הנדירים – ההזדמנות האחרונה והמוצדקת של סוני לראות כסף מפרל ג'אם.

היתה הרבה ציפייה לאלבום הכפול הזה, הגם שהיה ידוע שהוא יכיל נתח ניכר של שירים שחובב רציני של הלהקה לא אמור היה לפספס בקריירה שלו. ואל תטעו למאמצים השיווקיים,"Lost Dogs" ממש לא מיועד לאנשים שמתגעגעים לפרל ג'אם של פעם - זו פשוט הזדמנות מצוינת לאגד את הבי-סיידים על שני דיסקים ולהוסיף עוד פנינה למדף. הבונוס האמיתי, בדמות השירים הספורים שאף-אף-פעם לא ראו אורו של נגן ווינאמפ ושעושים פה את הופעת הבכורה שלהם, הוא זה שהופך את האלבום להכרחי ושווה עבור האנשים הנכונים. אלה שכנראה גם לא צריכים אותי שאגיד להם את זה.

סדר עריכתם של השירים מעניין למדי. האלבום מחולק, בצורה מובהקת למחצה, לדיסק אחד של שירי אפ-טמפו, ושני של רגועים יותר. מבין הבי-סיידים הקלאסיים והמוקדמים ביותר יש כאן את “Footsteps" המכונן ואת “Yellow Ledbetter", אחד השירים הכי אהובים על הקהל של פרל ג'אם, שאף פעם לא יצא וכו'. חוץ מהם, יש עוד 19 שירים, מכל התקופות, רובם מנצחים למדי וזורקים לכיוונים רבים מכדי לנסח הצהרה קוהרנטית כללית שתשקף. אני יכול להגג כעת על כל טראק, מוצאו והסיפור שמסביבו, אבל מכיוון שיש חוברת כזאת חמודה שבה חברי הלהקה דופקים מונולוגים (קצרים מדי) על כל שיר – נראה לי שאני יכול לנוח.

מה שכן, ניתן לדבר סביב, ולציין שמוזר עד כמה רבים הם השירים המפוזרים שבסופו של דבר לא נכנסנו לאוסף הזה. אפשר להתחיל למנות ולא להפסיק: מ-“Breath" (מהפסקול של סינגלס), שחזר לחיים באחד מסיבובי הופעות בזכות קמפיין ממוקד מצד הקהל (שביקש באמצעות שלטים מתוזמנים מהחבר'ה שינגנו אותו כבר), דרך “I Got Id" ו-“Long Road" מהקטנצ'יק עם ניל יאנג, ועד הבהובים בלתי ניתנים להכחשה ברפרטואר הכריסטמיס סינגלים (אולי בולטים במיוחד בהיעדרם "Happy When I’m Crying" האלמותי מ-97 והביצוע המדהים של ג'ף אמנט ל-”I Just Want To Have Something To Do" של ג'ואי רמון ז"ל, מ-2001). ראוי להדגיש, עם זאת, כי אין בנמצא שום שביב של זעם על הבחירות – מלכתחילה לא דובר בכוונה לייצר לקט שלם במיוחד, אלא ברצף שירים שעניינו באותו רגע את חברי הלהקה.

הרגעים האהובים עלי במיוחד בתלכיד הזה הם "Strangest Tribe" (מהכריסטמיס סינגל 99), לנצח אחד החודרניים (ודוגמה טובה לשיר שהוא וודר-גוזארד נטו); ו-“Don’t Give Me No Lip" החייתי, שבו מר סטון גוזארד, אולי היוצר הכי מעניין מהחמישייה (שכל אחד הרי כותב בה), מפרגן גם בווקאלס המגניבים שלו. אוסיף ואציין את השיר לכבודו ולזכרו של ליין סטיילי המנוח, סולן אליס אין צ'יינס, שמפציע חבוי בסופו של האלבום.
 
ואם היו צריכים להרים לפרל ג'אם עוד אוסף, כנראה שזה היה יוצא אלבום של ביצועי כיסוי. לאורך כל הקריירה שלה דלתה הלהקה שירים ממקומות שונים ומשונים, שהורמו באקראיות ואיכשהו נדבקו אליה – אם במשך חודשים, שנים או עד הסוף.

הטווח הוא פשוט ענק. זה יכול להתחיל ב-"Fucking Up" או "People Rocking in the Free World" של ניל יאנג, להתפזר ל-"Sonic Reducer", " Baba O'Riley" או אולי "I've Got a Feeling" של הביטלס, להגיע למחוזות נידחים ולשירים שהפכו למזוהים לחלוטין עם הלהקה, כמו "Crazy Mary" של ויקטוריה וויליאמס או "Throw Your Arms Around Me" של האוסטרלי מארק סימור מהאנטרס אנד קולקטורס (יום אחד ניגנו אבולעפיה ואני את השיר הזה בסיני, ופתאום ניגשו אלינו תיירים אוסטרלים שהיו בשוק מהבחירה), ולהסתיים בביזאר המוחלט, ראי "It's OK" של דד מון.

המחשבה על הקאברים, שהם חלק בלתי נפרד מההופעות, מביאה ישירות אל הדי.וי.די החדש של הלהקה, “Live At The Garden", ששוחרר במקביל ל"Lost Dogs"-. דומה שפרל ג'אם אינה שובעת מלהרעיף על האדוקים עוד ועוד סיבות לשמוח ולגמוע את חומרי הלייב שלה: אחרי "Touring Band 2000", לו קדמו 72 הדיסקים שכללו את הקלטות כל ההופעות החיות מתוך אותו סיבוב, ואחרי עשרות הבוטלגים הרשמיים שחתמו את הסיבוב הזה שנגמר, מגיע די.וי.די מההופעה במדיסון סקוור גרדן.

ובאמת אחד ההיילייטים הכי גדולים בדי.וי.די הכפול של הערב שצולם בניו יורק (הדי.וי.די הקודם הורכב משירים שנשלפו לאורך הסיבוב) הוא ביצוע חזק ומשכנע ל-"Gimme Some Truth" של ג'ון לנון. מעבר לזה, מדובר בהופעת פרל ג'אם מוצלחת-רגילה למדי, עם בחירת שירים משכנעת ולא ביזארית במיוחד. ראויים לציון מודגש הם “Low Light", שלא מנוגן יותר מדי בהופעות חיות, “In My Tree", שגם בקושי נעשה בסיבוב הזה ו-“Crown Of Throns" של להקת האם, מאדר לאב בון.

פעמיים גם עלה לבמה בן הארפר, שביצע שיר שלו (אליו מתגלשים הפעם באימפרוביזציה הקבועה בסוף של “Daughter") וגם את "Indifference" של וודר. הארפר נראה היה דיי בשוק מכל הסיטואציה, ולא הפסיק למלמל "זאת הלהקה הכי טובה בעולם... הכי טובים בעולם". אדי מצדו החזיק אותו ביד והשתדל מאוד להרגיע אותו ולהוציא אותו בחיים מהעסק. אבל אי אפשר שלא להזדהות.

התוספות הן חמודות, אבל לא ממש עקרוניות. קצת הוואי ובידור של הרודי'ז, קצת תמונות מרחבי הסיבוב, קצת וודר מופיע לבד עם כובע מול כמה מעריצים ספורים. מה שכן כיף ממש זאת אופציית ה"מאט-קאם", ששבה לעטר מספר שירים לאחר שעינגה רבות בדי.וי.די הקודם: מדובר במצלמה המונחת לצידו של המתופף מאט קאמרון, ומאפשרת לכל חובב הקשה סביר שעות של לסת פעורה, ניסיונות סרק לחיפוש ויזואלי של צלילים ("מה? איפה הוא מכניס את זה?") והכרה בכך שמדובר במתופף הרוק הטוב בעולם כיום, וגם השני ברשימת המועדפים הפרטית שלי (הראשון הוא הרי ג'ק איירונס).
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by