בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יש לי גוש בכיבוש  
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד מסתערבת על "אני מוסטפא רבינוביץ"', ספר שכדאי לקנות לילדים לפני גיוס, לחיילים ולאנשי מילואים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
משהו עובר על אנשים במדינה הזו. לאט לאט מתחילה להגיע ההבנה החותכת שאכן יש כאן כיבוש, משהו זז. עם תחילת האינתיפאדה החלו להגיע השמועות על המתחולל אי שם, בארץ הגזירה שמעבר למחסומי החושך. זה התחיל בערבי "עדויות" בבניין מדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב, מקום שיכולתי לכנות "מעוז" השמאל אלמלא היה מדובר במילה כה מיליטריסטית. בערבים האלה הוקרנו עדויות של חיילים על מה שקורה שם. הם דיברו על העוני, על העליבות, על האין ברירה. הם דיברו על האכזריות, על חוסר התוחלת, על האדנות שהתפתחה, על השפלות מכוונות ועל חוסר התקווה לעתיד. חוסר התקווה המשיך ללוות את קומץ השמאלנים שיצאו מההקרנות, אותו קומץ שהאלימות של המשטרה והצבא כלפיו בהפגנות הלכה וגברה. שקולות בפוליטיקה ובתקשורת סימנו כאויב העם.

אבל משהו כן השתנה, למרות שנדמה היה שנעשה רק יותר ויותר גרוע. מפגיני שמאל המשיכו לחטוף מכות בהפגנות. הדיבור על הכיבוש – על הכיבוש עצמו, ולא רק על תוצאותיו – הופיע רק בשולי השיח הציבורי וגם אז לא היה כמעט מי שיקשיב. אבל להקרנות של "עדויות" הופיעו יותר ויותר אנשים, ובכל פעם קהל מגוון יותר. ככל שנעשה יותר מחורבן – וכל הזמן נעשה יותר מחורבן – צצו יותר ויותר אנשים שמוכנים להקשיב. הם לא זיהו את עצמם כשמאלנים, אפילו ההיפך, אבל הם הכירו בכך שקורה שם משהו לא טוב, בשטחים, משהו שדורש התייחסות. וכך הגיעו סיפורי המחסום, שבעבר זכו במקרה הטוב להופיע בעלון של חד"ש, לעמודי השער של מוסף "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". אנשים – לא אנשי השמאל הרגילים (והמועטים) – רוצים כעת לדבר על הכיבוש, לדבר את הכיבוש, והפעם בשפתם.

"אני מוסטפא רבינוביץ'" של אשר קרביץ עונה על הצורך הזה. אולי יותר מדי. קרביץ, שזה ספרו השלישי, מבקש לספר את סיפורו של יאיר, צלף ביחידת מסתערבים, בחור בינוני במכוון מרמת גן, עם משפחה דתית ואוהבת וגם כלב. יאיר, שבמסגרת פעילותו המבצעית זוכה לכינוי "מוסטפא", נשבע שלא להרוג איש במהלך שירותו. שבועה זו – שלא ברור מה מניעיה – היא הציר שסביבו סובבת העלילה, כשברקע יש גם סיפור אהבה בנאלי וכמה הירהורי נעורים. השבועה, כצפוי, לא מצליחה להחזיק מעמד עד סוף הספר, והיא גם לא מצליחה להחזיק את העלילה, המונעת בידי כוח חזק בהרבה – האבסורד הבלתי נסבל של השירות בשטחים. "רגע אחד אתה מרגיש אכזר כמו קוזאק, ומיד אחר כך אתה ראוי לצל"ש...אני כבר לא יודע", אומר יאיר לקב"ן, אליו הוא נשלח לאחר שהחליט לנסוע לטייל בשכם, באחד השיאים הסוריאליסטים יותר של הספר.

האבסורד ומוראות הכיבוש ניבטים אלינו מכל פינה, רק שקרביץ לא סומך על הקוראים שיבינו את זה בעצמם, וחבל. במקום לתת לסיפור לנבוע מעצמו הוא קוטע אותו מדי פעם כדי להאכיל אותנו בכפית בשלל מוסרי השכל ותובנות לגבי הכיבוש. אלו הן הנקודות החלשות ביותר בספר. החלשה שבהן היא גם נקודת מפנה בעלילה, ובה יאיר, שנפצע בפעילות מבצעית, פוגש בבית החולים קורבן פיגוע. הפצוע, בשניה שהצליח לדבר, פוצח בהטפה ארוכה ובנאלית ליאיר על רעיון העיוועים שבכיבוש, כמו היה יוסי ביילין בשעתו הגדולה – זה לא אמין וזה מביך, אבל יותר מכל – זה מיותר לגמרי, כי כשקרביץ לא מתאמץ כל כך, העלילה קולחת מעצמה ויש בה כמה רגעים קסומים של מודעות עצמית וכאב.

בעקבות הטפת המוסר יוצא יאיר לשכם כפלסטיני, כדי "לראות את הדברים מהצד שלהם" ומאמץ את זהות המוסטפא המבצעי שלו. המסע, כמו כל הספר, נע בחוסר החלטיות: האם מדובר בגחמה סוריאליסטית, או הזדהות המסתערב עם דמותו הפיקטיבית? המחבר מבקש להימנע מהכרעה, וכך הולכים לאיבוד כמה מרכיבים בעלילה שיכלו לתת לסיפור ערך מוסף, אולי אפילו לרגש. על הבחירה השגויה הזו מחפה המחבר בהברקה של ממש לקראת הסוף, שבו מאבד יאיר את חברו הטוב – לא בפעילות מבצעית ולא במעשה גבורה – אלא דווקא בתאונת אימונים. תאונה אווילית, אלימה, חסרת תועלת ומיותרת, בדומה לכיבוש עצמו. המוות, כמו גם הכיבוש, לא הופך את יאיר להלום קרב ולא לאיש אלים וסדיסטי – ההיפך, הוא מכיר באיוולת, ונעשה אדיש, אפאטי וחסר תקווה.

נכון, לא מדובר ביצירת מופת, אבל זה ספר קריא וקולח, שמכוון במדוייק לצורך הולך וגובר של המיינסטרים בארץ להישיר מבט אל המראה ולומר את הדברים בקול, לדבר אותם. תנו אותו לילדים לפני גיוס, לחיילים, לאנשי מילואים. תנו להם לקרוא דו"חות של בצלם, ועדויות של חיילי מחסומים. "אני לא מסוגל להשלים עם זה שאונסים אותי להכחיש את אנושיות פניו של האויב", מסביר יאיר לקב"ן למה נסע לשכם. זו אולי הסיבה הרציונלית לנסיעה, אבל יש ליאיר סיבה נוספת, אותה סיבה שבגללה יותר ויותר ישראלים מוכנים כבר להתמודד עם הכיבוש, סיבה שיאיר אומר לקב"ן בסוף הפגישה – "קשה לי עם זה שאחרים רואים בי מפלצת".



---------------------------------------------------------------------------------------------------
אני מוסטפא רבינוביץ', מאת אשר קרביץ. ספריית פועלים, 164 עמודים. מחיר מומלץ: 74 ש"ח
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by