בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עצמאות 2003 
 
 גלברט   
 
אחי רז

אחי רז מפציץ עם חמישה תקליטי אינדי-ישראלי: המינימליזם הפור-טראקי של גלברט, הלואו-פיי המילולי של אליוט, הפלואו הקשה של רוקי B, הסבודי האמריקאי-מבריק של סטילבוקס והגרוב המנצח של התפוחים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Gelbart: Four track improvisations
(דפקט רקורדס/ הפצה: אודיו-קולאג')

אחרי שהוציא לפני חודשים מספר אלבום מצויין ועשיר תחת המטריה של להקת הפרות הפיקטיבית הלונסאמס, מרביץ גלברט רגרסיה לעולם שמורכב ברובו מסינתים אנלוגיים, צעצועים מוסיקליים וטייפ ארבעה ערוצים. בלי מחשב ובלי סיקוונסרים – זה הקו המנחה ב"Four Track Improvisations", מס' 001 בקטלוג הלייבל החדש של גלברט, "דפקט רקורדז", שהוקלט ברובו במטבח שלו ובבית הוריו.

למרות כותרת האלבום, מכתיר גלברט את 32 הפרגמנטים הקצרצרים וחסרי השם רק כ'חצאי אילתורים'. שלושה הם טייק-אוף על קטעים ישנים יותר שלו עצמו, וארבעה קטעים נוספים הם בגדר וריאציות חופשיות, פחות או יותר, על קלאסיקות של דיוק אלינגטון, תלוניוס מונק וצ'ארלי פארקר.

בעיני התוצאה מעודנת ומקסימה. גלברט מוכשר מכדי ליפול למלכודות התכופות שמציב הז'אנר, הראשונה שבהן היא השעמום, ומצליח לשמור על מתח התרחשויות קבוע, כמעט ללא נפילות. עם זאת, חייבת לצאת מכאן האזהרה שלצלילים המוקדמים של יאמהה ומכונת הקצב של אלקה, כמו גם לשאר המכשירים במככבים באלבום הזה, יש נטייה לחשוף את עצביהם של אנשים שלא מגיעים מוכנים למפגש עמם. לתשומת ליבכם.


Elliot: S/T
(הוצאה עצמית/ הפצה: נו-דיסריביושן)

אליוט הם טליה פרי בבס, אלון כספי בגיטרות ותכנותים וחגי פרשטמן על התופים, והם שלישיה שנשמעת קצת יותר מדי כמו שלישיה. למרות זאת, אחרי מספר דו ספרתי של האזנות לאלבום הבכורה שלהם, אפשר להתרגל לצליל הכל-אחד-יכול המצומצם שלהם, ולהתחיל ליהנות ממנו. הוא עדיין מעט מנג'ס לאורך חלקים לא מבוטלים שלו, במיוחד אלו ששואבים יותר מדי מהמורשת של סוניק יות' ופייבמנט – מורשת שנדמה היה שכבר הוכרעה וגורשה מהעולם - אבל כולל גם כמה וכמה רגעי קסם יפים בהחלט, שבוודאי יפעלו אפילו בשביל מי שאינם נמנים על קהל היעד המיידי של סטודנטים עגומים לאמנות חזותית.

מלבד הפירוש המילולי והנזירי מדי של אליוט למונח "לו-פיי", נראה שהבעיה המרכזית שלהם היא בתחום הלחנים, שברוב המקרים פשוט לא מספיק טובים. הם מחפים על זה בתמלילים טובים למדי – כולם באנגלית, מספר רעיונות עיבודיים מקוריים (כמו סולו החצוצרה המפתיע של עוזי פיינרמן בסופו של השיר הכי מרעיש באלבום, "Tin Machine") וקולה המאוד יפה של פרי, שדי גונב את ההצגה.

פרי גם חותמת את התקליט עם שני שירים יפים, שמבליטים את מעלותיה כזמרת: הבלדה הקצרצרה והמאוד אפרת-בן-צורית "Not sad", וחידוש מינימליסטי מקסים לשיר של דני אלפמן, "Sally's song". הקאבר השני באלבום – והמוצלח לא פחות - הוא ללהיט הקלאסי של טי-רקס, "20th Century boy". "Nylon" שקורץ לרגע לרוק המתקדם מהצד המוצלח שלו ו"Dining Room" המחוכם הם עוד שני קטעים מוצלחים ביותר, שהופכים את התקליט – יחד עם העטיפה הנהדרת - לראוי פלוס.
 
 
רוקי B: ניצחון
(אודיו-קולאג')

לא כזה כיף גדול להקשיב לרוקי B. למען האמת, אפילו מעורר מעט געגועים לסאבלימינל, או לפחות לסגול 59, עמיתו לסצינת ההיפ-הופ הירושלמית. יש אולי מי שהפלואו הפלגמטי וקול התיכוניסט המנודה של רוקי ייקנו להם מקום בליבו, אבל כל הסימנים מראים שגם עבור אלה שלא מתורגלים רק בהפקות מלוטשות מהליבה של המיינסטרים ההיפ-הופי, זה הולך להיות כלל לא פשוט.

וחבל, כי ההפקה של בניה רכס (טפט, וקצת יותר אחורה דיואלט) דווקא ממש מוצלחת. בקומוניקט יש ניסיון לזווג את ההפקה שלו עם אל-פי מקומפאני פלו; אני מוצא מעט מאוד דמיון בין השניים, אבל נראה לי שזה דווקא לטובה. ההפקה של רכס רזה במידה, לגמרי לא מתלהמת ובעלת אופי ייחודי, שיכולה הייתה להתיישב בול על משורר רחוב זועם עם ראפינג רצחני. רוקי B הוא (עדיין) לא כזה – גם לא ברמת המלל - ולכן, כנראה, הרגע הכי נכון באלבום הבכורה שלו הוא קטע מעבר קצר ויפה בשם "סבתא רבא".
 
סטילבוקס
 סטילבוקס   
Steelbox: Steelbox
(הוצאה עצמית/ הפצה: נו-דיסריביושן)

אלבום הבכורה של סטילבוקס, פרוייקט ותיק למדי של איש הסאונד אייל אימבר, מאגד 14 מהשירים (שוב, כולם באנגלית) שהקליט בארבע השנים האחרונות, בהרכבים שונים, והוא פשוט פיגוז. אימבר הוא סאקר רציני בשביל כל מה שמריח כאילו הגיע מאמריקה, מהבלוז, הקאנטרי והבלו גראס השורשיים, ועד הגלגולים המאוחרים והמתוחכמים שלהם, בדמותם של הוולווט אנדרגראונד, טום ווייטס, טלוויז'ן ונו, שיהיה, גם הסטרוקס.

בשיר הפתיחה הקטלני "האנק וויליאמס", נקבע הטון שמוביל את האלבום: הפקה גדולה ומושקעת שמתלבשת על שירים מצויינים מכל בחינה, כולל קול גדול, והתוספת שתופסת – נימה לא אופיינית של הומור דק, שמרחת בין השורות. מהבחינה הזאת, כמו גם בקול ובמנעד ההשפעות וערבולן, מזכיר אימבר את אלבומי הסולו של פיטר בלגוואד - אמריקאי שרכש לעצמו מודעות עצמית בבריטניה. חמישה מהשירים, אגב, הוקלטו בשיתוף דייב קרמן, עוד מוסיקאי אמריקאי מבריק (5 Uus) שגולה לאחרונה בישראל, משום מה, וזו כנראה ההוכחה הכי טובה שיש להכרה בכישרון של אימבר.

גם ברמת השירים, באמת שאין פה אף נפילה. בולטים במיוחד הם "Betty" ו"V220" העוקבים, שבכיף היו עושים שמות בכל פלייליסט ניו-יורקי עכשווי שמכבד את עצמו, ו"Saturday Morning" היפהפה, שמתחיל בדיוק במקום שבו "Marquee Moon" של טלוויז'ן הסתיים. בקיצקוץ – ממש לא כדאי להחמיץ.
 
 
התפוחים: מיץ
(בומבקלאט)

"מיץ" הוא האלבום השני שיוצא בלייבל הפריסטייל הצעיר "בומבקלאט", וגם בו מנגנים כינור ראשון מיקסמאנסטר (סאונד) וסקולמאסטר (פטיפונים), שאחראים, תחת השם רדיוטריפ, לריליס הראשון שיצא בלייבל, "Now What U Hear Is Not a Test". בתפוחים מצטרפים אליהם גם נגני כלים חיים - שלושה סקסופונים, קונטרה-באס, חצוצרה, טרומבון, תופים ועוד תקליטן, לחגיגת פריסטייל שכולה אווירת קולדקאט פוגשים את סינמטיק אורקסטרה.

למרות שהתפוחים לא מביאים עמם שום דבר שאתם לא יכולים לקבל אצל "נינג'ה טיון", לטוב ולרע, "מיץ" הוא אלבום שהמילה 'הגון' במשמעות האנדרסטייטמנט הבריטית שלו (דיסנט, כלומר), תפורה עליו פיקס. הסאונד שלו נשמע פיצוץ, וזה לא עניין של מה בכך לקולקטיב של תשעה מוסיקאים (שכולם, אגב, עושים עבודה ממש טובה, ובמיוחד המתופף יוני הלוי, שמחזיק את כל הקונסטרוקציה מלמטה בהצטיינות יתרה); עשרת הקטעים חזקים ומלאי אנרגיות, יודעים איך להיבנות ומתי להסתיים, הסקרצ'ינג לא מבייש את הפירמה והסימפולים כולם במקום (שלא לדבר על הופעת האורח המנצחת של אם-סי גוגה ברגאיי-ג'אנגל "Breath"). מכיוון שאין לי ממש דברים קונקרטיים להגיד לצד השני, אני אפסיק כאן.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by