בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פחות מיקי גבריאלוב וירמי קפלן, בבקשה 
 
 
אחי רז

אחי רז חושב שהבעיה הכי גדולה של ערוץ המוסיקה הישראלי היא המוסיקה הישראלית עצמה (אבל מצליח לפרגן לגירסה המקומית של ביוויס ובאטהד – "היפשושיות")

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני בטח לא מספר לכם משהו שלא נאמר כבר, אבל ברור שהבעיה הכי גדולה, זו שמונעת מערוץ המוסיקה הישראלי להתרומם, היא המוסיקה הישראלית עצמה. מעגלי, משעשע ועגום, אבל מדוייק כמו שורות המחץ של אבי מלר. לוח המשדרים החדש של הערוץ, שהושק אתמול, הדגים זאת יפה כבר עם עלייתו לאוויר, בשעה שמונה. השעתיים שתפסה בחיי הרצועה החדשה "רק", שמוקדשת מדי יום לז'אנר אחר, ויוחדה הפעם לבציר הפופ המקומי, היו בזבוז זמן מוחלט, שהלוואי ומישהו היה יכול להחזיר לי כנגד הצגת חשבונית.

שיבוצם של יוצרים מיותרים, שלא היינו מרגישים בחסרונם גם עוד מאה שנים, כמו מיקי גבריאלוב או ירמי קפלן ברצועה הזאת, רק מבליטה את העובדה שרובה המכריע של המוסיקה הפופולרית שעושים פה מעליבה את הסיווג שלה: שעתיים של להיטי 'רק פופ' עבריים, והשיר הראוי היחיד – עם כל הכבוד והחיבה הנוסטלגית ל"קולנוע" של שרון ליפשיץ - זה להיטן דאשתקד של הפיקיות. אם מזה מישהו אמור להנפיק לנו ערוץ מוסיקה שמשדר 24 שעות ביממה, לא פלא שככה זה גם נראה.

את כל מה שתלוי בהם, נראה לי שאנשי "מוסיקה 24" דווקא עושים כמו שצריך. הצד הגרפי של הערוץ הוא באמת חגיגה לעיניים, המעברונים העצמיים - שנותנים הזדמנות וחשיפה לכל מי שרק מוכן ומצוייד - מבורכים, ובתחום התוכן - אחרי התחלה מגומגמת אך מובנת - לוח המשדרים החדש מעיד על הרבה אמונה בצדקת הדרך.

החל מהשבוע מובטחות לנו, בין השאר, תוכנית דגל בסגנון ג'ולס הולנד, בשם "הבמה המרכזית", עם 5 הופעות חיות בלילה; "כיסאות מוסיקליים", תוכנית שתביא ראיונות עם האמנים שכולנו אוהבים שלא להתעניין בנעשה בחייהם; ו"טעמי", שמאפשרת לנו היכרות קרובה, ויש להניח שגם מביכה, עם טעמם המוסיקלי של האלילים המתהלכים בינינו. אגב, בפרק הראשון של "טעמי" התארח אתמול מתופף מוניקה סקס, שחר אבן-צור, וביקש לפתוח עם "שנינו שווים" של אביב גפן. מה אפשר עוד להגיד? דמיינו לעצמכם את המתופף של קולדפליי מבקש מפטרוניו ב-MTV לפתוח את הפלייליסט האישי שלו עם שיר של כריס דה-בורג, ותבינו את חומרת המצב.

אבל מהצד השני של הצרה הצרורה יש את "היפשושיות". השם קצת גרוע, זה נכון, אבל אתם חייבים לתת לתוכנית הזאת לפחות הזדמנות, כי מדובר ביהלום אמיתי. את הקונספט אתם מכירים כנראה מ"ביוויס ובאטהד", אבל עד כמה שזה נשמע מופרך, הביצוע של חנה לסלאו ליפה ירקוני ושושנה דמארי מחליפות מהלומות מול הטלוויזיה על ההליכון ב"הולמס פלייס", לוקח את המפגרים הוולגאריים בקלי קלוטו.

חילבה וגפילטע, כפי שהתימניה והפולניה מכנות זו את זו בלעג מלא חיבה, מצטיירות כבר ממרומי הפרק הראשון בכיכובן כדמויות מבריקות. יש להן קווי אופי מדוייקים ומובחנים, וחלוקת העבודה ביניהן ברורה כבר מהשנייה הראשונה. שושנה היא קלפטע מזדיינת וחרמנית שפולטת כל מה שבראש שלה, ויפה היא המתחסדת הבתולית, אך כזאת שבהינתן האות יודעת גם מה היא רוצה.

הכתיבה – וזה הדבר הכי מפתיע בכל העסק – פשוט טובה, ומוכיחה שלא צריך להיות גאון הדור בשביל לעשות סאטירה שעובדת (מה שרק הופך כמה מההפקות המושקעות שנעשו כאן לאחרונה בערוץ 2 למביכות עוד יותר). כשכוכבי האירוויזיון 2003 מתגודדים במעגל ומזייפים את השיר שלהם, שושנה ויפה לא מפסיקות להיות מבסוטות מהכבוד שהם מביאים למקצוע, וכשצביקה פיק מקבל קלוז-אפ על הפריזורה, הן צוחקות צחוק גדול, ולא יותר. כשחנה לסלאו עושה את זה - ומי ששומע כאן נימה של ציניות הוא מניאק - באמת שלא צריך יותר מזה בשביל שהכל יתקתק כמו שצריך.

ואולי, בעצם, זה מה שחייב לעצמו ולנו ערוץ המוסיקה הישראלית. קצת יותר יפה ירקוני ושושנה דמארי, קצת פחות מיקי גבריאלוב וירמי קפלן - לפחות עד שיהיו כאן קצת יותר דניאלה ושרונה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by