בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אבדו בתרגום 
 
 
אידן סגל

אידן סגל עם סט ביקורות מרחבי הרשת על הסרטים החדשים שעולים השבוע בבתי הקולנוע: "אבודים בטוקיו", "באמריקה", "בקצב נשי" ו"פאן פאן לה טוליפ"

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אבודים בטוקיו

 
Lost in Translation

סרטה החדש ומצופה ההייפ של נערת השיק סופיה קופולה הוא קומדיה רומנטית שמתרחשת בטוקיו. כמו מדונה, בראד פיט וברוס וויליס, גם כוכב הקולנוע הוותיק בוב האריס משלים הכנסה בפרסומות יפאניות ביזאריות. היפאנים הם מין עם מצחיק כזה, שסוגד לתרבות המערבית ומחקה אותה בלהט, אבל נשאר שונה לחלוטין. הם כה שונים שהאריס (המגולם על ידי ביל מאריי, שרק הולך ומשתבח עם השנים) מרגיש לגמרי לבד, למרות האנשים הרבים שמקיפים אותו בכל רגע ולמרות הטלפונים הקבועים מאשתו, שלרוב עוסקים בצבע האריחים לחדר העבודה.

גם שרלוט (סקרלט ג'והנסון, "העולם שבפנים", "האיש שלא היה שם") מרגישה לבד. היא הגיעה לטוקיו עם בעלה הצלם - הוא נוסע לצלם להקות רוק והיא מסתובבת בעיר כסהרורית. בוב ושרלוט סובלים מהעיר, מהיפנים, מהבדידות ומהג'ט לג. נדודי השינה מובילים אותם לבר המלון שם הם נפגשים – ולפתע, טוקיו לא נראית זרה כל כך.

מדד העגבניות הרקובות, שמאגד ומשקלל את ציוני המבקרים: לפי המבקרים לפחות, העץ של פרנסיס פורד הניב תפוח מפואר, והם ממהרים להכתיר את יורשת העצר. הסרט מתהדר ב-95 אחוזי טריות, וציון ממוצע של 8.8 מתוך 10.

הכסף מדבר: הקולנוע של סופיה שונה מאוד מזה של אביה. אם על נושא דומה – רומן חסר סיכוי בין שני זרים בעיר ניאון גדולה – עשה קופולה האב סרט ראוותני ויקר ("אחד מהלב"), הבת בוחרת בגישה צנועה בהרבה. תקציב הסרט הוא 4 מיליון דולר בלבד (ועוד 6 מיליון הפצה) והוא הרוויח עד כה מעל 30 מיליון.

פרסים ועיטורים: השבוע הוכרז כי "אבודים בטוקיו" מועמד לחמישה פרסי גלובוס הזהב – עוד עיטור ברשימה שכוללת גם שני פרסים מפסטיבל ונציה, שניים של ארגון המבקרים של ניו יורק, פרס מיוחד של איגוד המבקרים האמריקאים ועוד כהנה וכהנה.

במאית: סופיה קופולה (חמש ילדות יפות) , 105 דקות, ארה"ב/יפן, 2003.
(למידע על זמני הקרנות)
 
Roger Ebert: אהבתי את הדרך שבה קופולה והשחקנים שומרים על איזון בין קומדיה ורומנטיקה, את זה שהסרט לא בוחר בפתרונות קלים ולא נרתע מלהשאיר קצוות פתוחים ואת הדמויות האמיתיות והכנות. מעולה.

Salon.com: זהו סרט כה אינטימי שמוזר לקרוא לו בשמות תואר מפוצצים כמו 'נפלא ו'נהדר', אבל הם מגיעים לו. גם אם סופיה קופולה חוקרת תחום קטן וצר, הנוף הרגשי שהיא מכסה הוא רחב ידיים.

Baltimore Sun: ההומור ישיר ומשביע רצון, אך החלק הרגשי הססני ומעודן מדי ולכן מתפוגג לבסוף באוויר. כמו שיר פופ קליט אך קצר ימים.
 

באמריקה

 
In America

לפני שהפך ג'ים שרידן לנציג הבולט ביותר של הקולנוע האירי בעולם, עם סרטים כמו "כף רגלי השמאלית" ו"בשם האב", הוא נאבק לרכוש לעצמו שם בניו יורק הקשוחה של שנות השמונים. בסרט זה הוא חוזר לתקופה זו, ומתבל בהתמודדות משפחתו עם מות אחיו בגיל צעיר.

הסרט מציג משפחה אירית שמהגרת לניו יורק בשמות השמונים, לאחר שהאח הצעיר נפטר ממחלה קשה. זה כנראה לא היה מספיק ולכן הוסיף שרידן לסיפור אמן שחור וזועם, שמרעיד את קירות הבניין הרעוע בו הם מתגוררים בזעקות מחרידות – והופך בהמשך לחברן הטוב ביותר של צמד הבנות של המשפחה. עם סמנתה מורטון ("דו"ח מיוחד"), פאדי קונסידיין ("אנשי המסיבות") והאחיות הצעירות שרה ואמה בולג'ר, שגונבות את ההצגה.

מדד העגבניות הרקובות: מרבית הביקורות חיוביות, למרות הסתייגויות מעודף סנטימנטליות. 88 אחוזי טריות וציון ממוצע של 7.9 מתוך 10.

הכסף מדבר: עד כה הסרט מאכזב בתחום הכלכלי – בארה"ב הופץ למספר אולמות מצומצם והרוויח מיליון וחצי דולר בלבד, ואילו בבריטניה, המגרש הביתי של שרידן, יצא מטבלת שוברי הקופות לאחר חודש בלבד.

פרסים ועיטורים: גם הסרט הזה מועמד לגלובוס הזהב – על התסריט ועל שיר הנושא שכתב בונו. התסריט, שנכתב על ידי שרידן ושתי בנותיו זכה גם בפרס ארגון המבקרים האמריקאי.

במאי: ג'ים שרידן (בשם האב), 113 דקות, אירלנד/בריטניה, 2002
(למידע על זמני הקרנות)
 
 
eFilmCritic.com: ליהוק מושלם, פסקול מנצח, חוש הומור בריא ובימוי נבון מצליחים לגרום גם לאלמנטים הבעייתיים ביותר לעבוד ולרגש.

Hollywood Reporter: כתוב נפלא ומבוים בדייקנות, "באמריקה" שומר על איזון בין רגעים מבדחים לאירועים מרגשים.

Box-office Magazine: שרידן אמנם טוען כי רוב האירועים בסרט אכן קרו לו במציאות, אך למרות זאת הסרט רחוק מלשכנע.
 

בקצב נשי

 
Personal Velocity
סרט אינדי מרענן, שהתרגום המפספס-משהו של שמו וודאי ירחיק יותר מדי צופים, וחבל. הראשון של רבקה מילר, בתו של המחזאי הידוע ארתור מילר ואשתו של השחקן המוערך דניאל דיי-לואיס, מציג שלושה סיפורים על נשים שמתמודדות עם הגברים החזקים והדומיננטיים שבחייהן (מעניין למה היא הגיעה דווקא לנושא זה):

דליה (קיירה סג'וויק, "פנומן", "סינגלס") בורחת עם ילדיה הרחק מבעלה האלים; גרטה (פארקר פוסי, מלכת אינדי, "הנרי פול") היא עורכת של ספרי בישול, עם בעל נאמן ואב שתלטן, שמקבלת הצעה שקשה לסרב לה – לעבוד בצמוד לסופר נחשב; ופאולה (פאירוזה פאלק, "אמריקן איקס") נוסעת לאימה לאחר שהייתה עדה לתאונה קטלנית ואוספת בדרך טרמפיסט צעיר החבול בגופו. מבוסס על סיפוריה הקצרים של מילר.

פרסים ועיטורים: הסרט זכה בפרס המרכזי של פסטיבל סאנדנס, וכן בפרס על הצילום.

מדד העגבניות הרקובות: הביקורות התלהבו פחות מהשופטים בסאנדנס. הרוב היו אמנם חיוביים (67 אחוזים), אך הציון הממוצע בינוני למדי - 6.8 מתוך 10. הצילום הדיגיטלי זכה בשבחים על כך שהצליח להיות אינטימי וחם.

במאית: רבקה מילר, 86 דקות, ארה"ב, 2002.
(למידע על זמני הקרנות)
 
Roger Ebert: הסרט מלמד אותנו על אופיין של הגיבורות בחצי שעה יותר משמרבית הסרטים מצליחים ללמד בשעתיים שלמות
.
Philadelphia Inquirer: סרטה של מילר חוגג נשיות של תקווה, הנאה ואמביציה, עם האינטימיות והקרבה של יומן אישי מצולם.

Salon.com: הסרט רוצה להראות נשים בעלות תושיה שנוקטות בצעדים נועזים, אך בסופו של דבר הוא עוסק בנשים שנדפקות על ידי גברים מאד מאד רעים.
 

פאן פאן לה טוליפ

 
Fanfan la tulipe

פאן פאן לה טוליפ (וינסנט פרז) הוא גיבור עממי צרפתי מהמאה ה-18, שמפורסם בחרבו החדה, בלשונו המושחזת ובליבידו המשתולל שלו. גיבור צרפתי, אתם מבינים, אינו אחד שכובש את יצרו.לאחר שכבש פאן פאן את לבן ותומתן של בנות האזור, הוא נאלץ לברוח מאימת הבעלים הנבגדים והאבות הזועמים, הישר לשורותיו של הצבא הצרפתי המרובע. זה מציע שפע של אתגרים לגיבור הצרפתי הממוצע, בעיקר לאחד כמו פאן פאן שאינו מתרשם יותר מדי מסמכות או דרגות. גם במדי הצבא מושך אליו הגברבר בעל השם המטופש את עיני הנערות, בהן גם את העיניים היפות של פנלופה קרוז, בתפקיד אדלין, בתו של סמל הגיוס.

הסרט, שפתח את פסטיבל קאן האחרון, התקבל בבוז גדול. לא ברור מה היה ללוק בסון, שהפיק והשתתף בכתיבת התסריט, לחפש בסיפור הישן והיקר הזה (מעל 20 מיליון יורו, תקציב ענק במונחים אירופאים).

במאי: ג'רארד קראוסצ'יק (טקסי 2), 97 דקות, צרפת, 2003.
(למידע על זמני הקרנות)
 
Hollywood Reporter: סרט שרוצה להיות סאטירה שובבה בעלת ממדים אפיים, אבל נכשל בכל צעד – אין כאן מתח, האקשן מיושן, הרומנטיקה מגוחכת והקומדיה ילדותית.

Guardian: על פי מיטב המסורת של פסטיבל קאן בשנים האחרונות, גם הפעם הסרט שפתח אותו היה גרוע ביותר. למשחק העצי העלוב שפנלופה קרוז מפגינה פה מגיע פרס פרס מיוחד – הוא באמת יוצא דופן.
 

בשבועות הקודמים

 
האם השם העברי "אבודים בטוקיו" שניתן לסרט “Lost in translation”, הוא בעצם בדיחה אירונית דקה של מפיציו או סתם עוד מקרה של תרגום כושל שנכנס לסטטיסטיקה? האם "בקצב נשי" יהפוך לסרט האהוב על סטודנטיות לוחמניות מהחוג ללימודי מגדר? ומי משחק יותר רע, פנלופה קרוז ב"פאן פאן לה טוליפ" או כבוד המושל ארנולד שוורצנגר בפרסומות למשקה האנרגיה היפאני "ג'נקי"? בואו לדבר על זה בפורום הקולנוע של נענע.
 

אתרים רשמיים

 

טריילרים

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by