בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
טוקיו אבודה 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה מנתץ את ההייפ ומכריז ש"אבודים בטוקיו" זה סרט די מסריח, אבל בשעות לילה מאוחרות הוא מצליח למצוא בו משמעויות מנחמות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אין עוררין, הבת-של (פרנסיס-פורד) ואשתו של (ספייק ג'ונז) הוציאה תחת ידה (ידיהם?) הצלחת אינדי מסחררת. ואולם בניגוד לניחוח החיובי של ההייפ שהצטרף ליציאתו של "אבודים בטוקיו", אני סבור שזה סרט די מסריח. אף על פי כן, אם סותמים את האף אפשר גם לגלות בו כמה דברים מעניינים.

מסופר על בוב האריס (ביל מארי), שחקן סרטי אקשן אמריקאים שבא לטוקיו לעשות פרסומת לויסקי ודי מבואס מכל העניין, ועל שרלוט (סקרלט ג'והנסן), בחורה צעירה שהצטרפה לנסיעת עבודה של בעלה העסוק. שניהם נמצאים במשבר, זה של גיל הארבעים וזו של גיל העשרים, שניהם אמריקאים בודדים בעיר זרה ושניהם משתכנים באותו המלון. כך נרקמת לה ידידות אמת וכו'.

הסרט מחולק לשני חלקים, כשהראשון בא להמחיש לנו את הניכור שחוות הדמויות בעיר. בשלב זה היפנים, מראם, אורחותיהם ואף המבטא שלהם, הופכים למטרה ללעג. מילא שזה לא פוליטיקלי-סבודי, אבל הבדיחות שחוקות, מביכות ומעליבות. בוב לא מבין מה במאי הפרסומת הקופצני והמלוכסן רוצה ממנו כשהוא אומר לו "תעשה דה-נילו" במקום דה נירו, וכשהוא ממלמל משפטים ארוכים ביפנית נדמה שהמתורגמנית המקומית מתרגמת אותם בסיכום מופרז. בנוסף הברז במקלחת חדר המלון נמוך מדי כי, כפי שהבעות פניו של מארי מרמזות לנו, "היפנים האלה כל-כך נמוכים שיו!". אין כלי שהוא אפקטיבי כמו הצחוק כדי לגרום לצופה להזדהות עם דמות, ואילו אני ראיתי עצמי מתרחק.

חלקו השני של הסרט מוקדש להתהוות הקשר. בבר הכחול-כהה של המלון ובליווי מוסיקת מעליות חיה תקועים גיבורינו באווירה אינטרנציונלית מחרידה. נראה שכל הסובבים אותם משעממים, בין אם אלו בעלה של שרלוט, ידידתו הכוכבנית שמדברת רק על הפופיק שלה או אשתו של בוב ששולחת לו בדואר דוגמאות של צבעים אפשריים לחדר העבודה חדש. עוד ועוד סמלים (בנאליים כשלעצמם) של בנאליות מורעפים על הסביבה, והחיבור של הזוג אמור לסמל את המפלט, את אפשרותו של החדש והמעניין.

שרלוט לוקחת את בוב מחוץ להרמטיות העמומה של בית-המלון, אל חוצות העיר, לפגוש כמה חברים מקומיים מתעשיית האופנה. הם שותים, מעשנים, בוב אפילו מצליח להעביר מלה עם איזה יפני וגם לשרלוט מאוד כיף לחבוש פאה סגולה. מקלישאה אחת לאחרת, אם המלון היווה חממה לוס-אנג'לסית הרי שהבארים של טוקיו הם נישה ניו-יורקית למהדרין וברור שהחבורה האופנתית המקומית עברה סדנאות מעבר לים. הרחבת אופקים? תרבות אחרת? חס וחלילה. מדובר פשוט בתפאורה צבעונית יותר עם חיתוכים מהירים יותר. כנראה בכל-זאת ESC, אין לאן.

האם יכול להיות שקופולה כל-כך שטחית, מעצבנת, מיותרת? זו אכן התחושה שאיתה יצאתי מהקרנת הסרט. אך בשעת לילה מאוחרת, בעודי מהרהר בדבר (ויכול מאוד להיות שאלמלא הוטל עלי לכתוב על הסרט כבר הייתי משכיח אותו ממחשבותי) עלתה בי התחושה שאולי הכוונה הייתה אחרת, שהסרט אינו עוסק ביחסים בין בוב לשרלוט אלא באלה שבין ארה"ב ליפן, ושאם כבר החכימו המתרגמים לפעול ו"להיאבד בתרגום" בעצמם, חבל שכבר לא הלכו עם זה הלאה וקראו לסרט "טוקיו אבודה".

שרלוט אבודה, אבל הבלבול שלה נובע דווקא משום שהיא מזדהה עם העיר ולא מנוכרת אליה. בעצם, יותר משזהותה משתקפת בעיר, זוהי זהותה המבולבלת של טוקיו שמשתקפת בשרלוט. נכון לומר שבוב מנוכר לטוקיו. הוא אמריקאי טיפוסי שתמיד מצפה שסביבתו תהייה מותאמת להרגליו, עד כדי כך שהוא לא שם לב כמה טוקיו המודרנית אכן שקועה בתרבותו. הוא מבולבל משום שהוצא מהסביבה הטבעית לו, והדרך היחידה בה הוא מצליח להתמודד עם כל השונות הזו היא שנינות גזענית. שרלוט היא שפותחת לו צוהר אל המקום הזר הזה, משום שהיא מוכרת לו יותר. היא סופגת את העליצות המתנשאת שלו בחיבה (ולא תתפסו אותה תורמת כזו משל עצמה) כדי לתת לו הזדמנות להחשף אט אט. כשהוא מופיע בחדרה לקראת היציאה לעיר והוא לבוש חולצה צבאית-צבעונית, סמל לאותה מילטנטיות מחשבתית (כאילו היה יוצא לכבוש את העיר), שרלוט נותנת לו איזו הערה אופנתית והצייתן ממהר להפוך את חולצתו, כלומר את עורו, לפחות לאותו הלילה.

בעוד שכל המקומות בהם בוב נמצא היו יכולים באותה המידה להיות בארה"ב (בית-מלון, ברים, מסעדות יפניות, מסלול גולף או בית-חולים), הרי ששרלוט היא זו שיש לה מבט אל תרבות יפן הקלאסית (תפילה במקדש, סידור פרחים, חתונה יפנית מסורתית). אך כמו טוקיו היא מנוכרת לטקסים הללו, הם נדמים כגלויות ריקניות של משמעות שאיננה עוד. הפולחן העדכני של בני העיר המתמערבים מכיל משחקי וידאו וקריאוקי של שירים אמריקאים לרוב. שרלוט מנוכרת לעצמה ותוהה על עתידה בדיוק כשם שטוקיו החדשה מנוכרת ליפן הישנה.

הצופים (ונדמה בדעתנו שאנו אמריקאים) פותחים את דרכם בסרט כשהם מכוונים להזדהות עם הפאלוס ההוליוודי של בוב. יחד איתו אנחנו מתאהבים בשרלוט/טוקיו, מקבלים הצצה לתרגום האלים שעבר המקום הזה מיפנית לאמריקאית ולאופן שבו הוא איבד את זהותו בדרך. בסוף אנו חוזרים הביתה עם הבנה שיש בה אפילו כוח ביקורתי.

אין לי מושג אם היו לקופולה כוונות דומות, אבל אם כן, ברור שהדבר לא בא לידי ביטוי מספיק. בפועל, הסרט כושל בלהעביר מסר שכזה, ובעיקר משום שהוא מתמסר ומזדהה כמעט לחלוטין עם דמותו של בוב. גם ביל מארי משחק קצת מקסים מדי בשביל להיות הגוד-אולד-בוב שבטח היה בתסריט, וכך נוצר מצב מאוזן, כאילו מדובר בשני יפי-נפש שמצאו אחד את השני. והרי בשביל דברים מהסוג הזה המציאו את מג ריאן וטום הנקס. נראה שהקונספט כאן "אבד בתרגום" בדרך שעבר מרעיון גולמי לסרט. רק סרטים נוספים של הבמאית יעידו אם זהיתי כאן פוטנציאל, או שמא אני הוזה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by