בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לפעמים זה פשוט סוכר 
 
 
עדו פלוק

עדו פלוק מוצא אלף ואחת סיבות להגן על "אבודים בטוקיו", וגם מנדב לכם כמה מהן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הבנתי שבמיקסר עומדת להתפרסם ביקורת פושרת על "אבודים בטוקיו", אחד הסרטים האמריקאים הכי מוצלחים שיצאו השנה, ולמרות שכבר כתבתי את דעתי על הסרט ב"העיר", הרגשתי שאני נקרא אל הדגל, ומצאתי עוד דברים טובים להגיד על הסרט העדין, הקטן והיפה הזה, שמגדיר היטב את גבולות הטעם הטוב ואת האיזון העדין בין קיטש למתיקות טבעית. כי לא כל מה שמתוק הוא סכרין. לפעמים, זה פשוט סוכר.

כשהסתיימה אחת מהקרנות הבכורה ל"אבודים בטוקיו" בניו יורק, עלתה לבמה הבמאית סופיה קופולה לסדרה קצרה וספונטנית של שאלות ותשובות עם הקהל. המבקרים, כמו מבקרים, המטירו עליה שאלות "עמוקות" על טיב היחסים העומדים במרכז הסרט, אלה שבין שארלוט (סקרלט ג'והנסן) הצעירה שרק סיימה את לימודיה באוניברסיטה וכבר מוצאת את עצמה אבודה בעולם של גדולים, ובוב (ביל מוריי) שחקן קולנוע מזדקן ואבוד לא פחות. "האם ככה את רואה את המודל העדכני לאהבה בעולם המודרני?" שאל מישהו; "האם יש כאן הצהרה, אולי מפתח להתפתחות שלך בצילו של אחד מבמאי הקולנוע החשובים בעולם?" שאל אחר. וקופולה, שישבה בנינוחות מול כל השאלות האלה, חזרה על מנטרה אחת שוב ושוב בתשובה: "בסך הכל רציתי לספר סיפור על שני אנשים אבודים, תקועים בעולם לא-להם. זה הכל".

אז נכון, בסרט הזה אפשר למצוא המון רמיזות לחיים האישיים של קופולה (הבת של פרנסיס פורד, אשתו של הבמאי ספייק ג'ונז) ובכלל המון ביקורת על דרך החיים האמריקאית, הרהורים על אהבה, פמיניזם והגשמה עצמית – ובכל זאת, וזו הסגולה העיקרית של הסרט הזה, זה בסך הכל סיפור קטן ומתוק על שני אנשים תקועים. וזהו. קופולה בוחרת לירות את חץ הסיפור שלה ורק אחר כך לסמן מטרה סביב האיזור בו הוא פוגע: המחשבות על פמיניזם בעידן המודרני ועל הגשמה עצמית הן פועל יוצא של הסיפור. ככה אני אוהב את הקולנוע שלי.

ויש גם את ביל מארי. או, נכון יותר לומר, ביל מארי בגילגולו הנכחי, אחרי שווס אנדרסון החייה אותו ב"המרוץ לצמרת של מקס פישר". בראיון שנתנה לגארדיין האנגלי, סיפרה קופולה כי בחרה במוריי בעיקר בגלל שנורא אהבה אותו ב"המרוץ לצמרת", אבל גם כי האמינה שיש בו המון רומנטיות חמודה כזאת, שקרצה אליה מדמותו ב"לקום אתמול בבוקר". למרות שלפעמים יש חפיפה גדולה מדי, כמעט לא מקורית, בין דמותו של מוריי בסרטיו של ווס אנדרסון וזו ב"אבודים בטוקיו", אין ספק שזה תור הזהב של מוריי, כשחקן לפחות. השנים שעברו מאז "מכסחי השדים" עשו את שלהן, ומוריי משחק כעת קריקטורות של גברים מזדקנים באופן מושלם. יש לו תזמון קומי מצויין, יכולת אילתור מרשימה ושליטה נון-שאלאנטית בגוף כמכשיר להעברת רגש. מספיק להראות אותו יושב על קצה מיטתו במלון, בחלוק וכפכפים לבנים, או עומד במעלית מלאה יפנים רציניים, או מנסה להשתלב במסיבת קריאוקי כדי לגרום לך לחייך בעונג מהול ברחמים. מארי אף פעם לא ריגש אותי ככה.

סקרלט ג'והנסן ("גוסט וורלד", "האיש שלא היה שם") דווקא מפתיעה ומחזיקה היטב לצידו של הענק הקומי הזה. היא יפה, היא לובשת תחתונים ביותר מחצי הסרט (ובתוכנית אירוח לקראת היציאה לאקרנים סיפרה שכדי לשכנע אותה ללבוש אותם הציעה קופולה ללבוש תחתונים זהים ולהסתובב על הסט באותו לבוש. היה שמח בטוקיו) והכימיה ביניהם, למרות ואולי בגלל ההבדלים העמוקים – בגיל, בניסיון, ביכולת המשחק, בפרופורציות - נהדרת. הבעיה היחידה עם ג'והנסן, וזה נובע, מן הסתם, מגילה הרך, הוא חוסר היכולת שלה לאלתר באופן אמין. בעוד שמוריי זורח באיזורים האלה של המשחק, כשג'והנסן מפטירה שורה מאולתרת (וזה פשוט למדי, בצפייה שנייה בסרט, למצוא את השורות האלו. שימו לב במיוחד לסצינה בה מראה ג'והנסן למוריי את החבורה שבאצבעות רגלה) אפשר להרגיש את זה וזה אפילו קצת צורם, אבל נדיר.

קופולה גם חוזרת ומוכיחה את שיא הטעם הטוב ביכולות העריכה המוזיקלית שלה. להבדיל מטרנטינו הקצב, שממשיך לחפור בארגזי התקליטים הישנים במרתף (תקליטים וגופות, זה מה שהוא מאכסן שם), היא משתמשת במוזיקה עדכנית יחסית, ובונה פסקול שמתחרה בהצלחה בזה של "חמש ילדות", סרטה הראשון, שהפסקול שלו כיכב שנים בפרומואים של ערוץ שתיים. בפסקול של "אבודים בטוקיו" תמצאו הפעם שירים מעולים וערוכים היטב של "סקוור פושר", "כימיקל בראדרז", "מיי בלאדי וולנטיין", "אייר", "דת אין וגאס" ו"פיצ'ז" (לא כולם הגיעו לאלבום, אגב).

"אבודים בטוקיו" צריך להיות קול התרועה הרמה שתבסס את קופולה, הבת, כאחת הבמאיות החשובות ביותר בדור המשתלט על הוליווד. בינתיים, ההצלחה הקופתית המסחררת של הסרט (שעלה ארבעה מיליון דולר והכניס עד כה כ-30 מיליון(, שהופק בכספים עצמאיים לחלוטין, היא סיבה למסיבה לכולנו. אם צריך להיות מודאגים, זה רק מההקבלה בין סיפורה של הדמות אותה משחקת ג'והנסן וזה של קופולה עצמה וחיי הנישואין (שעלו על שירטון, כך גורסים הרכלנים) שלה עם ספייק ג'ונז, שללא ספק היווה את ההשראה המרכזית לדמותו של ג'ובאני ריביסי, הבעל המזניח, המבולבל והסופר קול (שעונד מגיני זיעה - ג'מצ'י סטייל - על הידיים) של שארלוט. אני משער שגם ההצצה הזו, אל חיי זוג הבמאים המלכותי, יכולה להוות סיבה נאותה ללכת לראות את "אבודים בטוקיו". נקרא לה סיבה מספר אלף ואחת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by