בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הולכים בנתיב רובינזון קרוזו 
 
 
שירה פור

שירה פור לא היתה רוצה להיות תקועה על אי בודד עם קלטת התוכנית "שניים על אי בודד"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחת השאלות היותר שכיחות בדייטים מהגיהנום/משחקי אמת או חובה היא "מה היית לוקח/ת לאי בודד?". לרוב, השואל יזכה למענה מתבקש כמו ספרים, דיסק אהוד, ערסל ושקשוקה. נשמע מאוד פסטורלי, לא? אי בודד, שממה, שקט ושעות בהייה למכביר המוקדשות לספירת זבובים ותהיות על קפיטליזם, תרבות צריכה ורובינזון קרוזו. "שניים על אי בודד", הפקה משותפת לערוץ 1 ומגזין "מסע אחר" מפריכה בדיוק את השמועה הזאת. אי בודד זה לא כיף, זה משעמם. גם לצפות בסרט הזה.

מירי ויה (27), סטודנטית לקרימינולוגיה ובעלה אדם (25), שף בוגר "קורדון בלו", נבחרו מתוך מאה אופציונליים לשיגור לאי בודד באמצע הכלום (כלומר, לאי פונגומה שליד זנזיבר) לתקופה של
שלושה חודשים. הם צוידו במצרכים בסיסיים (שק אורז, כלי דיג, כלי בישול, ציוד רפואי, מים מתוקים, ציוד צילום ומחשב מקוון), עברו הדרכה על ידי הילידים להתמודדות עם תחלואי המקום (חולדות, בעיקר) וננטשו על ידי ההפקה שצילמה אותם בהגיעם אל האי (וחזרה כדי לפנות אותם כמובן). נטולי צוות צילום, צוו השניים לצלם את עצמם לדעת, להגג ולשתף את ציבור העוקבים אחר ההתרחשויות בפורום באינטרנט.

הרעיון הכללי הוא, כאמור, ניסוי חברתי בתלישת זוג בורגנים מהציוויליזציה והקורנפלקס והדבקתם בלא-כלום, תוך בחינת חוזק מערכת היחסים שלהם, התמודדותם עם תנאי המקום ובעיקר עם הבדידות. מה שיצא בפועל הוא פרק של "הישרדות"- רק בלי האקשן. נראה כי בני הזוג צילמו את עצמם תוך מודעות מוחלטת לכך שהם אמורים לעמוד בציפיות - קרי להנפיק חוויות וטוויסטים בעלילה - אך מה לעשות ובזוג שגרתי ויציב למדי עסקינן, כזה שאינו מספק ריבים, התכתשויות ולכלוכים, ומפאת הג'ייף שהם מתפלשים בו, גם לא סקס אפיל. קראו לי שטחית - אני אסובב את הראש ברחוב - אבל אם ב"הישרדות" נוהלו מלחמות בוץ בין כוסיות-על ואת המתח המיני ניתן היה לחתוך במחי חפיסת קונדומים, הרי שכאן רוב המלחמות התנהלו מול שרצים וחולדות.

הסרט, שמחולק לשני פרקים, נפתח בתהליך בחירתם של השניים למסע ובשבוע התדרוך שעברו בזנזיבר, וממשיך במהירות שיא בלתי ניתנת לעיכול אל התכל'ס - האי עצמו. השניים מנסים למצוא מחסה במגדלור נטוש ומט ליפול, קופאים מקור, כמעט מתים מרעב, מנהלים מלחמות חורמה עם חולדות (ולבסוף מפנימים את הפתגם "אם אינך יכול לנצח אותן - אכול אותן") ואף נעצרים לשבוע על ידי שלטונות ההגירה של זנזיבר בחשד לצילום סרט פורנו (?!) על האי.

ניתן לומר, וזה אף יהיה נכון, שכותרת העל של החוויה שלהם היא המרדף אחרי האוכל. בגטו כנראה אכלו יותר טוב. השניים עסוקים בעיקר בפנטוזים על קוסקוס ובירה, או כל מה שהוא לא דגים, תמנונים ואורז. באיזשהו שלב מירי אומרת: "אני יוצאת למלחמה" ותוהה אילו זנים של חיות הם עוד לא הכחידו על האי. איה "צער בעלי-חיים" כשצריך אותם?

הרבה מזומנים הוזרמו להפקה הזו, יש לשער, מה גם שהיא מתהדרת במספר נותני חסות שלא יבייש את האולימפיאדה. אם כך, תמהני, מדוע לא הוזרמו כספים גם לפוסט-פרודקשן? העריכה המקוממת לה זכו חומרי הגלם היא בסיסית ולא מעובדת עד כדי תימהון. האיטיות (ולעתים אף הסטטיות), הפסקול, הפתיח – לא יכולתם לממן עוד כמה משמרות בחדר העריכה? שלב העריכה כל כך קריטי לחומרים מהסוג הזה, והם פשוט לא טופלו ביד קריאטיבית.

בסוף הסרט, כשהזוג מתפנה מהאי, אדם השדוף והמבולבל קופץ למים. מירי אשתו ממררת בבכי. לא ברור האם מתוך תחושת הקלה ורווחה או מתוך תשישות מדיאטת האורז והתמנונים, שהעניקה לה חזות כחושה. כשני פליטי קוסובו הם מובלים בחזרה למקום שכולו טוב. וקוסקוס. ובירה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by