בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יש גם חוברת צביעה? 
 
 
אחי רז

אחי רז מתמסטל מסרט האנימה של דאפט פאנק, אבל זה יורד לו עם אלבום הרמיקסים החדש שלהם (אם כי גם הוא מודה שהרמיקס מכיוון הנפטונז - ממש דליקטס)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סקר חדש מלמד שטווח הרגשות האנושי המופנה כלפי דאפט פאנק הוא מהצרים ביותר בביזנס. רוב האוכלוסיה לא מתנגדת לשמוע אותם, בעוד מיעוט מצד אחד היה מעדיף שלא ומיעוט מהצד השני היה מעדיף שכן. וזהו, בערך. מימיי לא פגשתי מישהו שמעריץ את דאפט פאנק או מנגד מקלל את האדמה שהם דורכים עליה. באופן אישי, אני שייך למיעוט שהיה מעדיף שלא לשמוע את דאפט פאנק. זה אומר שיש לי דברים טובים יותר לעשות, אבל אם צריך, או אפילו מזדמן – אני שם, שנאמר, לא נעים – לא נורא.

והנה, אחרי יותר משנתיים של שתיקה מאז ראה אור אלבום האולפן האחרון של בנגהאלטר והומם-כריסטו, "Discovery", מגיחים לפתע בצוותא שני מוצרים חדשים מבית דאפט פאנק – סרט אנימה ואלבום רמיקסים - המבוססים על אותו אלבום ומשלימים אותו לכדי חבילה בידורית משולשת-צלעות, משל היה לכל הפחות "סרג'נט פפר".

נתחיל דווקא עם הסרט, אם כך, מפני שהוא מתפקד כצלע הראויה ביותר מבין השלוש. "Interstella 5555" עושה את הדבר המתבקש ביותר עם שירי האלבום השני של דאפט פאנק, והופך אותם לסיפור מדע-בדיוני מצוייר ונטול דיאלוגים, על התפר שבין "מלחמת העולמות" (שהרי בחלקים שלו "Discovery" מתכתב בבירור עם הגירסה של ג'ף וויין לסיפור) ו"צוללת צהובה". בקיצור נמרץ, הסיפור המעורבב היטב עוסק במפיק מרושע ובן-אלמוות שחוטף רביעייה אלקטרונית שמחה מהקצה השני של היקום, ומביא אותם לכדור הארץ כדי לעשות מהם להיט מחורר כיסים. את אות המצוקה שלהם קולט מעריץ מאותה גלקסיה, שעוקב אחריהם לכאן, מתאהב בבאסיסטית ומסייע להם להימלט (מקווה שזה לא ספויילר). יש אהבה, יש עיניים גדולות שדומעות בהתאמה ושאר איברים בפרופורציות אורכיות.

למרות שכל זה לא אמור לקסום למי שאינו שרוף על אנימה בכלל ו"מאקרון 1" בפרט, "אינטרסטלה 5555" מתגלה לפתע כמרכיב המהותי שהיה חסר בזמנו ב"Discovery" כדי להקפיץ אותו ליגה. אני לא מבין גדול (טוב, אני לא מבין בכלל) בז'אנר האנימציה הזה, אבל צריכים להיות אנשים מאוד ממושמעים וממוקדים כדי לא להיסחף בקלות עם כל החושים קדימה לתוך העולם הצבעוני והדי ממסטל הזה שבראו האנימטורים העמלנים מיפן לצלילי הסינתסייזרים המוגזמים והווקודרים האווריריים של דאפט פאנק, שמוצאים לפתע את מקומם וייעודם האמיתי ביקום הזה ומקבלים נפח סינמטי מפתיע. אולי זה הזמן לאוורר עוד אלבומים בינוניים ולהפוך אותם לפסקולים.

למיטיבי הלכת מחכים על גבי הדי.וי.די גם לא מעט בונוסים, שממשק גבולי עלול להקשות על חסרי הסבלנות ליהנות מהם. חלקם, כמו אופציית הקראוקי, מגניבים לחלוטין; אחרים, כמו תיקיהם האישיים של הגיבורים, לא כל כך נהירים. אמורה להיות גם אופציה לצפייה אינטראקטיווית, אבל אני חייב להודות שלא כל כך הצלחתי לתפעל אותה (וזה לא שאני מאלה שעומדים חסרי אונים מול ארוניות מאיקאה).

אלבום הרמיקסים "Daft Club", מנגד, מיותר למדי וטוב עשו האנשים ב-EMI כשאפשרו לנו לרכוש אותו בנפרד מהסרט, ולהיפך. מכותרת האלבום ניתן להבין כי הרעיון היה להשמיש את הבחירות מ"Discovery" לשימוש מועדוני, אבל לעזאזל, התוצאה הסופית צריכה להיות רחוקה מאוד מהמקור כדי שאדם הגון ירצה לרקוד לצלילי דאפט פאנק. מכיוון שאף אחד מהממקססים כאן לא באמת הפליג קדימה עם הדה-קונסטרוקציה, האווירה לאורך 14 הקטעים רחוקה מלהיות טעונה בקסם הנחוץ.

יוצאי הדופן הבודדים שעבורם הפרוייקט הזה בכל זאת היה שווה, אולי, הם הנפטונז עם רמיקס ממש ממכר ל"Harder, Better, Faster, Stronger"; ליידבק לוּק, שנותן בחוזקה רבה בראש עם "Crescendolls"; ורומנתוני, שחוזר עם פרשנות סול חדשה ומרעננת ל"One More Time", אותו הוא שר גם באלבום המקורי. כל השאר, כולל הופעה חיוורת למדי של הבייסמנט ג'אקס, יסתדרו בכיף גם בלי השקלים היקרים שלכם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by