בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"ממזג בצורה המושלמת ביותר בין פופ מצעדים לבין אמירה אמנותית של ממש" (גבע קרא עוז, Ynet) 
 
 
אחי רז

אחי רז חושב שמדונה כבר מזמן עוסקת רק במחזור אשפה מוסיקלית, ומודה לאל שאי אפשר לומר זאת על הפט שופ בויז (עליהם מדבר גק"ע בכותרת), זוט וומן וסול סרצ'רז

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Madonna: Remixed & Revisited
(הד-ארצי/Warner)

נדמה שבכל הקשור למדונה, הדבר היחיד שמביך יותר מאישה מבוגרת בת חמישים שמתעסקת בחומרים מוסיקליים של להקות בנים, הוא ההכשר המחודש שניתן לגלגול העדכני שלה בשנים האחרונות - כסוג של אמנית בוגרת ועמוקה יותר, אם הבנתי נכון. זה קשקוש, כמובן, כי מדונה עוסקת כבר הרבה מאוד שנים בייצור ומחזור אשפה מוסיקלית.

על וויליאם אורביט אפשר להגיד הרבה דברים רעים, אבל אי אפשר לקחת ממנו את העבודה הקשה על "Ray of light", שבזכותה הצליח לטשטש במשהו את קיומה של התהום היצירתית העמוקה שהיתה פעורה בסביבה של מדונה מאז תחילת שנות התשעים. "Music", למרות שגם הוא הופק לא רע, היה שעמומון מאותו סוג, וזאת עדיין מילת תואר ש"American life" היה מתגאה בה.

אולי בגלל זה, חלטורת הרמיקסים והרוויזיטים החדשה שלה כבר לא צריכה להפתיע אף אחד. בסקציית השירים הממוקססים מחדש – ויש ארבעה כאלה - קשה למצוא משהו שיהיה אפילו חצי מעניין, פרט אולי למיקס האולד-סקול של מאונס סימס ל"Nobody Knows Me", שעובר בקושי. ראויים לגנאי מיוחד שני המיקסים של הֵדקלינר (ריי קארול) ל"Love Profusion" ו"American Life" שמתישים במתקפת נו-מטאל חסרת כל קשר למציאות.

אין פלא, אם כך, שנקודות האור היחידות שאפשר לדלות מהאי.פי הזה הן המחרוזת הראויה מטקס פרסי MTV, עם כריסטינה, בריטני ומיסי, והמאש-אפ "Into the Hollywood Groove" עם אותה מיסי אליוט, מתוך הפרסומת של השתיים ל"גאפ", במיקס חמוד של הפאסנג'רז. "Your honesty", שלא מצא את דרכו ל"Bedtime Stories" והתגלגל לכאן, הוא דווקא שיר סביר, אם כי הקשר בינו לבין שאר הדברים פה לא לחלוטין ברור.

Pet Shop Boys: Pop Art
(הליקון/Parlophone)

כמו הקו הקדמי של ריאל מדריד השנה, עם בקהאם מעט מאחור והפריצות מהאגף של רוברטו קרלוס, גם האוסף הכפול של הפט שופ בויז - עם כל הלהיטים הגדולים וגם אלה שפחות בתוך עטיפת קרטון הורסת ביופיה - הוא משהו שקשה מאוד לעמוד מולו.

למרבה המזל, בעוד שאת ריאל אנחנו חייבים לעצור כמה שיותר מוקדם, עדיף לפני חצי הגמר, אין שום סיבה נראית לעין שלא להיכנע למקבץ הגרנדיוזי הזה של פזמוני פופ משוייפים עד העצם, שכמעט כולם אומרים שלמות.

"פופ ארט" מאגד 33 קטעים שאכלסו לאורך השנים את המקומות 1-20 במרומי המצעד הבריטי, ומוסיף עליהם שני שירים חדשים. האופן המבולגן כרונולוגית שבו מסודרים הקטעים אמנם מבליט את העובדה שניל טנאנט וכריס לואו מעולם לא התפתחו משמעותית כמוסיקאים ויוצרים, אבל מלמד מוסר השכל חשוב: כשאתה יודע טריק אחד שעובד טוב – במקרה הזה לכתוב פופ בצורה כל כך יעילה – אל תטרח על השטויות שמסביב. זה בזבוז זמן.
 
 
Zoot Woman: Zoot Woman
(Wall of Sound)

באלבום השני של זוט וומאן שב סטיוארט פרייס וממצב את עצמו ככותב שירים דגול. פרייס, שידוע גם כז'אק לה-קונט, הקליט בסוף שנות התשעים שני אלבומים מצויינים תחת הכינוי לה ריתם דיג'יטאל, הוציא בתחילת השנה סט בסדרת "FabricLive", זומן לאחרונה על ידי מדונה להיות המנהל המוסיקלי של מסע ההופעות שלה ולעזאזל, נראה שהקריירה שלו בנסיקה.

כמו האלבום הראשון של השלישיה מ-2001, "Living in a Magazine", גם הנוכחי הוא ברובו המכריע מחווה לצלילים ולאסתטיקה של האייטיז, על הטווח שבין שפנדאו באלט לניו אורדר - רק שבמקום שבו דאפט פאנק מנג'סים, זוט וומאן כותבים רגעים מרגשים. הוא נפתח עם רביעיית שירים קטלנית, שנחתמת בהרעשת דפש-מוד כבדה עם "Hope in the mirror", ממשיך עם מחרוזת נוספת של שירים שאף אחד מהם הוא לא קוטל קנים, וחותם בבלדת פט שופ בויז מוצלחת, "Half full of hapiness".

פרייס, יחד עם צמד האחים אדם וג'וני בלייק (ששר) אולי איבדו את אלמנט ההפתעה שעמד לצידם בתקליט הבכורה, אבל מראים שאפשר לחזור למקום הפשע מבלי להצטייר כטמבל. פעם שלישית עלולה להיות כבר בעייתית יותר.
 
 
Silicon Soul: Pouti
(DiscoB)

בלי שום קשר לכל מה שנזכר הרגע למעלה, באמתחתי השבוע גם שתי הוצאות מחודשות שיצאו ממש בסוף השנה, וכל מי שנשמה באפו חייב, פשוט חייב, לשים עליהן יד.

מוצר החובה הראשון שייך לצמד האלקטרו-ניו-ווייב הניו-יורקי סיליקון סול, שזכה בראשית שנות השמונים להצלחה גדולה למדי במועדוני התקופה עם הלהיט "Who Needs Sleep Tonight". עשר שנים אחרי שראה הקטע אור לראשונה (1991), מיקסס אותו מחדש די.ג'יי הל הגרמני, (כיום הבעלים של אינטרנאשיונל די.ג'יי ג'יגולוז), והכיר אותו גם להדיוטות שכמותנו.

הגירסה של די.ג'יי הל הייתה הריליס הראשון שיצא בלייבל המינכנאי "דיסקו B", שאחראי להוצאה המחודשה של "Pouti" - אריך הנגן הראשון של סיליקון סול מ-1987. מלבד "Who Needs Sleep Tonight" המהפנט, הוא כולל עוד שבעה שירים מוּבלי סולנית סליזית כנדרש, שפועלים על גדר ההפרדה שבין אלקטרו, דיסקו, Fאנק וגותיקה, וחופרים ברפיטטיביות דרמטית עמוק אל תוך הגוף; סופט סל המוקדמים פוגשים את סוזי והבאנשיז, דיאנה רוס וקראפטוורק לדרינקים וקוק בסוהו, נגיד. את מה שהם עושים פה עם כמה סינתים ומכונות תופים (על פי האתר שלהם, או. זון, החצי הגברי בצמד, הוא מעין וויז-קיד טכנולוגי שכזה, שבנה פעם תראמין משרטוטים שמצא ב"פופיולר סיינס") פשוט אי אפשר שלא להעריץ.

ואם מישהו מקוראינו מחליט למקסס את "Beat Box Brain" – קטע מדהים שגם בעוד חמישים שנה לא יאבד גרם מהמאסה שלו - שלא ישאיר זאת לעצמו.
 
 
Soul Searchers - Salt of the Earth
(Sussex)

מוצר החובה השני שלכם לשבוע זה רואה עכשיו אור לראשונה על דיסק, אחרי שהיה כמעט בלתי אפשרי להשגה. מי שכן הצליחו לשים עליו יד, דווקא עשו בו שימוש: אריק בי. וראקים, ראן DMC ואייס קיוב, למשל, סימפלו קטעים מ" Salt Of The Earth", האלבום השני והאחרון של הסול סרצ'רס, כמו לא מעט מוסיקאי היפ הופ אחרים.

הסול סרצ'רז שולחים כאן את ידם בהרעשה כבדה של Fאנק קלאסי, עם חטיבת כלי נשיפה דומיננטית נוסח טאוור אוף פאוור, ולא מקמצנים גם באקסטרה נשמה מסביבת מוטאון ועיטורים הכרחיים של פסיכדליה.

לצ'אק בראון, הגיטריסט והמנהיג של הסול סרצ'רס, אולי אין את הקסם החללי של ג'ורג' קלינטון, אבל הוא מפצה על זה עם נשמה של בלם אנגלי, ומנפיק עם הרכב של נגנים מעולים (הקלידן נשמע בול יוני רכטר) תשעה קטעים שמתפקעים מגרוב ונשמה. הטובים שבהם, כמו "Blow Your Whistle" או "Funk For The Folks", שוכנים בכיף בפנתיאון של הFאנק.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by