בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גיא רולניק: אינני מעוניין להיות סמוראי 
 
 
אידן סגל

אידן סגל עם סט ביקורות מרחבי הרשת על הסרטים החדשים שעולים השבוע בבתי הקולנוע: "הסמוראי האחרון", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", "רדיו" ועוד

 
 
 
 
 
 
 
 
 

הסמוראי האחרון

 
The Last Samurai
בעוד גרושתו ניקול קידמן זוכה לפרסים ולתשבחות מכל עבר ומעשירה את הרזומה שלה בעוד ועוד תפקידים מאתגרים, עבד בסבלנות טום קרוז, בתוקף תפקידו כמפיק, על סרט שיראה לכולם מיהו הסופרסטאר. התוצאה היא שילוב של שני הטרנדים החמים ביותר כיום – אפוסים עתירי קרבות מרובי משתתפים (כפי שלימדה הטרילוגיה עם הטבעת – וכמוה גם "הסמוראי" צולם בניו זילנד) וייצוג של התרבות היפנית העתיקה (ע"ע טרנטינו).

האיש בעל החיוך המפורסם בעולם מגלם קצין בצבא האמריקאי של המאה ה-19. הוא מצוי בדיכאון עז ולפיכך מבזבז את ימיו בחלטורות ובשתייה, עד שחבריו לקרב מציעים לו עבודה בחו"ל – לעזור לקיסר היפני להקים צבא מודרני במקום צבא הסמוראים שלו. כשהקצין נלכד על ידי חבורת סמוראים, הוא מבין לפתע כמה הם הרבה יותר מגניבים - הוא לומד את הטכניקות והפילוסופיות שלהם ויוצא יחד איתם לעצור את תוכניתו של הקיסר.

מדד העגבניות הרקובות, שמאגד ומשקלל את ציוני המבקרים: הביקורות לא היו בקנה מידה אפי – אמנם רוב המבקרים אהבו את הסרט (67 אחוזי טריות), אבל בקטן, ותוך הסתייגויות רבות. לטענתם הסרט עשוי היטב, אבל לא מחדש דבר - ציון ממוצע של 7 מתוך 10.

הכסף מדבר: הסרט יצא לפני כחודש בארה"ב והרוויח עד כה כ-90 מיליון דולר - סכום מעט מאכזב לסרט גדול שבעשייתו התעופפו למעלה מ-140 מיליון. אבל שווה לשים לב, שהסרט שומר על כוחו בטבלת שוברי הקופות, ולכן ניתן להניח שעד האוסקר יחזור לטום קרוז החיוך לשפתיים.

פרסים ועיטורים: הסרט מועמד למספר פרסים בטקס גלובוס הזהב, ביניהם לסרט הדרמטי הטוב ביותר ולשחקן הראשי. בטקס יפגוש קרוז את גרושתו, שסרטה "ההר הקר", מועמד אף הוא (ומקדים את "הסמוראי" בשוק ההימורים).

במאי: אדוארד זוויק (רוחות של תשוקה, המצור) , 154 דקות, ארצות הברית/יפן, 2003.
 
Hollywood Reporter: קרוז וווטאנבי, שמגלם את מנהיג הסמוראים, מפגינים משחק מאופק ומגלים אינטימיות שאינה אופיינית לסרטים אפיים. המקצוענות ההוליוודית בשיאה – שילוב נפלא של מערבון וסרט סמוראים.

Philadelphia Inquirer: "הסמוראי האחרון" הוא סרט אפי עשוי כהלכה ואף מלהיב לפרקים – אבל אין לו לב, רגש אמיתי או עומק.

N.Y. Post: בין הצילומים המרהיבים והקרבות עוצרי הנשימה, מתגלה אפוס נצלני, מזויף ומתנשא, שבו מככב שחקן בעל מנעד דרמטי מוגבל, שמתמצה בצמצום עיניים בנחישות ובחשיפת השיניים המפורסמות.
 

מסעות ג'יימס בארץ הקודש

 
לאחר שני סרטי תעודה מהוללים, בהם חשף רענן אלכסנדרוביץ' את צדדיה המכוערים של החברה הישראלית ("מרטין" ו"הטיול הפנימי"), הוא עבר לעשות זאת במדיום העלילתי. בניגוד, נניח, לאחים דארדן (סרטם "רוזטה" עולה אף הוא השבוע), שהתחילו אף הם בסרטים דוקומנטריים, אלכסנדרוביץ' לא נצמד דווקא אל תיאור ריאליסטי, אלא יוצר סאטירה מתוחכמת שעוקצת את הישראלים על יחסם אל זרים, אל שחורים ואל הגרועים מכולם – אל פראיירים.

ג'יימס (סיאבונגה מלונגיסי שיבה) מגיע לארץ הקודש כנוצרי גאה, במטרה לעלות לירושלים, אך עוד בשדה תעופה הוא נעצר בחשד שהוא עובד זר לא מורשה. הוא משוחרר על ידי קבלן של עובדים זרים וממשיך את מסעו, לא לפני שהוא עובר שיעור חשוב – בישראל התנהג כישראלי: הייה חלטוריסט ואנוכי, אך לעולם אל תצא פראייר.

פרסים ועיטורים: הסרט גרף את הפרס היחיד ש"האסונות של נינה" לא זכה בו בטקס האוסקר הישראלי – פרס השחקן הטוב ביותר, אותו קיבל אריה אליאס הוותיק והמצוין (בפסטיבל ירושלים זכה דווקא מלונגיני שיבה). אולם זהו כסף קטן לעומת ההצלחה שלו מעבר לגבול - הסרט זכה בפרס "הסרט הטוב ביותר" בפסטיבלי אוסלו, ולנסיה ואינדיאנפוליס 2003, כמו גם בפרסים נוספים ובהשתתפות בפסטיבלים רבים אחרים (ביניהם קאן, לונדון וניו יורק). הוא נרכש להפצה בארה"ב, צרפת, הולנד ועוד.

במאי: רענן אלכסנדרוביץ, 90 דקות, ישראל, 2003.
 
 

רדיו

 
Radio
קובה גודינג ג'וניור, זוכה פרס האוסקר על תפקיד המשנה ב"ג'רי מגווייר", רוצה כנראה עוד פסלון זהוב בבית, ולכן הוא נוקט בשיטה ותיקה שהוכיחה את עצמה לא מעט בעבר: כמו דסטין הופמן ב"איש הגשם" או טום הנקס ב"פורסט גאמפ", הוא פשוט פונה לגלם אדם רפה שכל וטוב לב.

הסרט מבוסס על כתבה ממגזין ספורט פופולארי, בה סופר על קבוצת פוטבול קטנה שאימצה אדם חביב הסובל מפיגור, שכינויו 'רדיו' (קובה ג'וניור), להיות הקמיע והמעודד הראשי שלה. עיקר הדגש בסרט הוא על היחסים המיוחדים שנוצרו בין 'רדיו' למאמן הקבוצה, אותו מגלם אד האריס הוותיק, ועל בעלי הקבוצה הרשעים שרוצים להעיף את הבחור הנחמד.

מדד העגבניות הרקובות: המבקרים קבעו – זהו לא סרט אוסקר, מקסימום הפקה משודרגת של הולמארק. בסך הכל 36 אחוזי טריות וציון ממוצע של 5.2 מתוך 10.

הכסף מדבר: לא כישלון מוחלט, אבל נראה כי הקהל האמריקאי העדיף ברובו לקבל את מנות הקיטש שלו ממקורות אחרים – הסרט הרוויח 51 מיליון דולר, שכיסו תקציב של 35 מיליון.

במאי: מייקל טולין, 109 דקות, ארצות הברית, 2003.
 
Austin Chronicle: לא צריך להיות ציני כדי לקבוע ש"רדיו" הוא סרט נאיבי, עם אמירות בנאליות שלא מחוברות למציאות.

Washington Post: נמאס כבר מסרטים הוליוודיים כמו "רדיו", שמציגים פיגור מוחין באופן כה מזוייף, קריקטוריסטי וצבוע. שחקנים שמשתתפים בפארסה הזאת, צריכים להתבייש.

Roger Ebert: מדי פעם בוחר הטבע האנושי להציג את עצמו באופן שגורם לנו להרגיש טוב לגביו, זוהי אחת מאותן פעמים. אין טיפת ציניות ב"רדיו", רק כנות שנובעת מלב רחב וחם.
 

רוזטה

 
Rosetta

בשנה שעברה זכה הסרט "הבן" של האחים ז'אן ולוק דארדן להצלחה מסחרית מפתיעה במחוזותינו. הסיבה להפתעה היא ש"הבן" היה סרט סגפני, שלא לומר דיכאוני, שצולם במצלמה ידנית שכאילו הופעלה על ידי שיכור שניצב על אוניה טובעת. מיותר לציין שהמבקרים יצאו מגדרם והרעיפו עליו מחמאות שהיו גורמות אף לאלוהים להסמיק.

והנה בעקבות ההצלחה, מגיע אלינו סרט מוקדם יותר של האחים, באיחור של ארבע שנים. העלילה עוסקת בחייה הקשים של צעירה בלגית בשם רוזטה (אמילי דוקאן). הנ"ל מאבדת את עבודתה בפתיחת הסרט, מתגוררת בקרוואן עם אימה השיכורה וסובלת מכאבי בטן פתאומיים. כאשר היא מוצאת ידיד ומועסקת בדוכן ואפל בלגי, החיים נראים יפים יותר – אבל אתם באמת מאמינים שכך הם ישארו?

מדד העגבניות הרקובות: מרבית המבקרים האמריקאים אהבו את הסרט למרות (או אולי בזכות) העגמומיות שלו (82 אחוזי טריות) אך קשה להגיד שהוא הפיל אותם מהכיסאות - הציון הממוצע הוא בסה"כ 6.6 מ-10.

פרסים ועיטורים: האירופאים התלהבו יותר – מלבד מועמדויות לסזאר הצרפתי ולאוסקר האירופאי, זכה סרטם של האחים הבלגים במפתיע בפרס הראשי בפסטיבל קאן (של שנת 1999), ואמילי דוקאן האלמונית זכתה בפרס השחקנית הראשית.

במאים: זאן פייר ולוק דארדן (הבן, השבועה), 95 דקות, צרפת/בלגיה, צרפתית, 1999.
 
Village Voice: האחים דארדן יוצרים במומחיות רבה עולם של תוהו ובוהו אלים, בסרט לא קל לצפייה אך חמור, נוקב ומרתק.
Roger Ebert: הסרט אמנם עצור וחסכני בהפגנת רגשות ונמנע מהצגת הגיבורה הראשית באור חיובי כלשהו, אך מסתבר שהוא בעל כוח רגשי עז ומפתיע. טוב מאד ושווה צפיה.
FilmCritic.com: ראשית אזהרה – אסור לצפות ב"רוזטה" על בטן מלאה כיוון שהצילום הידני חסר היציבות שבו עלול לגרום לבחילה חמורה. למען האמת, זהו סרט מיגע ומבולבל שלא מצדיק את המאמץ גם מצד אלו שניחנו בקיבה חזקה במיוחד.
 

בשבועות הקודמים

לפניכם מבחר בקורות על הסרטים שמציגים כעת בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, בעזרתן תוכלו להחליט איזה סרט שווה לכם לראות.

המפתח לפחד, דופלקס, בית הילדים, שיחות נפש

אבודים בטוקיו, באמריקה, בקצב נשי, פאן פאן לה טוליפ

שר הטבעות: שיבת המלך, מתנה משמיים, לוויטי, מתחתנים עם ההורים, לוני טונס חוזרים לאקשן

כל הביקורות, כל הסרטים.

איך אתם אוהבים את הכוכב ההוליוודי שלכם – עם אף מלאכותי (כמו ניקול קידמן ב"השעות") או עם זקן מגוחך (כמו טום קרוז ב"סמוראי")? מה מדכא אתכם יותר – עליבות החיים והקצב העצור של סרטי האחים דארדן או האובר-מתקתקות של סרטי קיטש הוליוודיים כדוגמת "רדיו"? והאם גם אתם מאמינים, כמו דמותו של אריה אליאס ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש", שישו היה בסך הכל עוד פראייר? בואו לדבר על זה בפורום הקולנוע של נענע
 

אתרים רשמיים

 

טריילרים

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by