בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"יחי הארץ" 
 
 משמאל: מוריס שריר, דרור נובלמן   
 
מורן שריר

כמאמר גרשום שוקן. מורן שריר יצא להפגנת הענק של הימין במטרה אחת – להשכיב מתנחלת. בדרך הוא הבין מספר דברים על עצמו, על תל אביב ועל עצמו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שמח בהפגנות של הימין. שמאלן כמוני מתורגל בדמעות ובכי כשברקע אחינועם ניני עם "ניגע אל החלום" אבל פה זה משהו אחר. אווירת הפנינג עטפה את תל-אביב ועשרות אוטובוסים הוריקו ילדים נלהבים ופגומים במה שנראה כיום כיף סטנדרטי של וראייטי. קיוויתי לנצל את ההזדמנות כדי לאשרר את המוניטין שלי כרודף שמלות ולקחת את אחת העדנות לדירתי התל-אביבית-מאובזרת בשביל ללמד אותה דבר או שניים על כיבוש.

למרות התלבושת המוקפדת שלי (כיפה סרוגה, חולצה משובצת וסווטשרט של "המסע לאושוויץ 1994") אחז בי פחד היסטרי. אמנם כולם היו הכי נחמדים וחייכנים אבל ידעתי שאווירת שבוע הספר העולצת עלולה להפוך בתוך שנייה ללינץ' אלים. לא היה לי ספק שהזהות שלי תיחשף אם מישהו יבדוק לי בציציות, ולו רק משום שלא היו לי.

ככל שעברו הדקות הרגשתי יותר ויותר בבית. הפלאש-בקים מהסצינה הנירנברגאית באינדיאנה ג'ונס 3 הוחלפו באווירת לונה-פארק עולצת. מול עיני נפרשה ישראל של פעם, עם כל השרות והדליות והרינות. כשנפל לי הפלאפון, ניגש אלי צדיק מזוקן והגיש לי אותו באדיבות. באוויר עמדו ערכים כגון "ערבות הדדית" ו"כל ישראל חברים". מה שכן, ידעתי שאם אומר מילה אחת לא במקום, הביצים שלי יסתובבו על השיפוד של "שווארמת רבין". התחושה היתה דומה לזו של משחק כדורגל. אתה מתחבק מאושר או בוכה מתסכול עם אנשים שיאכלו אותך אם תעקוף אותם בכביש. אבל באותה סיטואציה אתם אחים. אחים לאהדה של קבוצת כדורגל או אחים לגירוש ערבים, זה לא משנה.

הכיסוי שלי היה מושלם- הייתי עמוס מיצהר, כתב של פורום נוער ביש"ע-נט. מתוקף תפקידי ניגשתי לראיין כמה מתנחלות צעירות שנראו לי זיון קל.

- שלום, את מיש"ע?
"כן".

- מאיפה את?
"אני מחנוך".

- איפה זה יוצא?
"בגוש קטיף"

- אה, מגניב. בת כמה את?
"16"

- אה. יש לך תחביבים?
"אני קוראת, הולכת להפגנות".

- את אוהבת טלוויזיה?
"לא, אין לנו טלוויזיה".

- אז מה את עושה?
"יש לנו במרכז טלוויזיה אז אני רואה שם".

- מה את רואה?
"חדשות".

- אה. את יודעת מי זה עפר שכטר?

בשלב הזה נצמד אלי פעוט גבעות בן כ-12 שדורש שאני אצלם אותו לטלוויזיה. אני אומר לו שאני לא מהטלוויזיה, אני מהאינטרנט. הפעוט דורש שאני אצלם אותו לאינטרנט. שאלתי אותו אם הוא יודע מה זה אינטרנט. "כן", הוא אומר לי "זה תועבה". המשכתי הלאה עם תובנה שיותר משזה כיף לזיין מתנחלת, זה בטח כיף לזיין שמאלנית בתור מתנחל. רשמתי לעצמי ללכת אחרי ההפגנה להוריד הפוך בבאצ'ו.

בשלב שגילה גמליאל עלתה לדבר הוארו פני בפרוז'קטור ומראיין ירה לעברי, "אם מפנים אותך מחר, מה אתה עושה?". מיד התעשתי ועניתי, "לא מתפנה". "מה זה לא מתפנה, מה אתה עושה?", שאל המתסיס. "קושר את עצמי בשרשראות לקרוואן", עניתי. "גם אם תתקבל החלטה דמוקרטית?", הקשה הסמולן. "מה זה דמוקרטיה?", הטפתי לו, "דמוקרטיה זו המצאה של יוונים גוים, זה לא יהודי. הדמוקרטיה בת אלפיים שנה והמסורת היהודים בת חמשת אלפים שנה". השתקתי אותו. "עמוס מיצהר", הוספתי, "ושלא תשכח את זה".

הביא לי את הסעיף הפושע אוסלו הזה אז עזבתי את העצרת לטובת ההפוך שהבטחתי לעצמי. בעודי הולך ברחובות העיר שהיתה שלי, ראו עיני מראות אפוקליפטיים. הרחובות שרצו בחובשי כיפות ולובשות שביסים. ברחוב המלך ג'ורג' הילכו בעלי דובונים משופמים, ולא כתיירים אלא כבעלי בית. הם ישבו בבתי-הקפה שלנו, שתו מהבירות שלנו והביטו בבחורות שלנו. זו היתה תחושה איומה, כמו בסיוטים שהיו לי מהיום שבו אריאל שרון יהפוך ראש-ממשלה. הרגשתי מחולל.

בעודי עובר ליד קפה ג'ורג'יה, קלטתי מבט של מלצרית אשר ישבה בייאוש על הבר. המבט שלה אמר את ההרגשה שלי בדיוק. היא חשה שגורמים עוינים השתלטו על הטריטוריה שלה, על המקום השקט והשפוי האחרון שעוד נשאר לה. השבתי לה מבט סימפטי אך משהו בפניה התעוות והיא קמה ורצה למטבח. השפלתי מבט, וכשראיתי שם את סנדלי, הבנתי - אני אחד מהם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by