בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חיובי 
 
 
הזמן הוורוד

ארז, נשא איידס טרי בן 25, עם קוקטייל חוויות מכנס הנשאים האנונימי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שמי ארז, ואני בן 25; אני ישראלי, יהודי, תל-אביבי, הומו - אם תרצו פסיבי, אם תרצו אשכנזי. לגלריית הזהויות המרהיבה הזו הצטרפה עוד זהות אחת ידועה לשמצה, שעליה התבשרתי ב-4 בספטמבר 2003: נשא איידס.

ועכשיו מה? עוד תיק נפל עלי? עוד ארון שמצופה ממני להסתגר בו? קיבלתי את שנות התהילה שלי, ועכשיו יש לי עשר דקות לארוז את הדברים, כי אני לא חלק מהפרויקט שנקרא "חיים"? אז זהו, שלא נראה לי.

עם הגישה הזו להתמודדות עם המחלה החלטתי ללכת לכנס הנשאים האנונימי השלישי, שהתקיים במהלך החנוכה. אני חייב להודות - היו לי חששות. למרות שכל מה שאתה חושב שאתה יודע על איידס נזרק מהחלון ברגע שמבשרים לך על הצטרפותך ל"חיק החמים" של המחלה הזו, עדיין היה לי קשה מאוד עם המחשבה על האפשרות לראות אנשים במצב גרוע משלי, שהמחלה נראית עליהם (אם יש בכלל דבר כזה), ולהיות בעימות חזיתי עם המחלה.

דווקא מהמקום הזה מצאתי את הכנס מאוד מהנה. אין שום סיבה לא ליהנות בעצם: חנוכה, לא? אתה בתוך הקהילה שלך (עוד קהילה אחת שאני משויך אליה, וההוא מלמעלה כבר יהיה חייב לי גלידה), יום חופשה מהעבודה; אז ממה יש לי להתבאס בעצם? מהר מאוד הגעתי למסקנה שאם אנחנו כבר פה, עדיף לקחת את הבאסה בסבבה. אני חושב שרמת מצב הרוח שלי במהלך הכנס בקלות יכלה לשקף רמה כזו או אחרת של אלכוהול בדם (למרות שלא היה ולא נברא. לצערי, הדם שלי בכנס הורכב נטו מווירוס אחד אלים, מעט נוגדנים והרבה קוקטייל, ולא מהסוג שקונים בבר).

יש משהו מאוד כיפי באחוות הקשישים הזו, שבה אפשר להתבדח ולהחליף רשמים על תרופות, מרפאות, עובדות סוציאליות ונוגדנים, מעטים ככל שיהיו. הידעתם שיש קליקות בקרב הנשאים? אני, למשל, מטופל באיכילוב, שבכלל לא נחשבת כמו מרפאת תל-השומר האליטיסטית.

הכנס עצמו כלל מינונים שונים של רצינות וקלילות: הרצאת רופא מומחה על החידושים בתחום (תל-השומר כבר אמרנו?), משחקי חברה, קבוצות דיון בהיבטים שונים של המחלה, ארוחת ערב, שירי חנוכה/חג המולד/חג הקורבן/שירים עממיים רוסיים (לבחירתכם, ולאו דווקא בסדר הזה) וגם הגרלה (למה אני לא זכיתי במנוי לאבריבאדי? כי אם זו לא התעודה הרשמית של יקיר הקהילה בתל-אביב, אני לא יודע מה כן).

מאוד נהניתי מקבוצת הדיון, שאפשרה לי להפשיר, לבטא את עצמי בקלילות ולהכיר אנשים באופן בלתי אמצעי. הקבוצה שלנו, שעסקה ב"לקום מחר בבוקר" - איך מתמודדים עם המחלה וממשיכים הלאה, העבידה אותי בפרך, לא רק בכך שכפתה עלי לכתוב את הפרוטוקול, כי אם גם כשבחרה בי פה אחד להציג את מסקנות הדיון בפני כולם. לפחות אני מתנחם בכך שזכיתי לתשואות על האופן שבו הצגתי את הנאמר בקבוצה - תשואות שמחד לא זכיתי להן מאז ימי החוג לדרמה בתיכון, ומאידך גרמו לי לשקול ברצינות אם לא כדאי להמשיך את המגמה של חברי-כנסת צעירים, כעדת ענבל גבריאלי ושות'.

תם ונשלם הכנס, אך לא ההתמודדות שלי עם המחלה. מחר, כמו בכל יום שאחריו, אני עדיין אהיה כאן ואצטרך לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב וקוקטייל נוסף בדם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by