בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק 
 
 
יוענה גונן

יוענה גונן יודעת שכל טיעון מוסרי שעלה אמש ב"תרבות המחסומים", ששודרה בערוץ 1, נועד לחזק את זכותנו לשלוט בפלסטינים ולנהל את הדיון הזה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשבוע שעבר הלכתי לצפות בטורניר כדורסל במחנה הפליטים דהיישה. כדי להגיע מירושלים לדהיישה, יש כמובן צורך לעבור דרך מחסום צה"לי. עומדים בתור, אחד-אחד עוברים ומראים לחיילים אישורים, מבקשים, מתחנפים, כועסים, חלק עוברים ואחרים נשארים מאחור. החברה הקנדית שהולכת איתי עוברת מיד, רק מנפנפת את הפספורט שלה לעבר החיילת, כמעט כמו במעברי הגבול הנעימים והממוזגים בארצות אירופה. אני הולכת אחריה, מנסה לעבור על פני החיילת בנונשלנטיות. "פספורט, פליז?" היא רוטנת לעברי. "אה", אני אומרת. אה, סתומה שכמוני. אני שולפת את תעודת הזהות הכחולה שלי, ומגישה לה במבט נחוש. פניה נפערים בתדהמה. "את יודעת לאן את הולכת, בכלל?".

כן, אני יודעת. טורניר כדורסל בדהיישה. ולא שהייתי הולכת לטורניר כדורסל (גברים, דמיט) בתל אביב, אבל אני בהחלט יודעת לאן אני הולכת. שזה מה שאני מנסה להסביר גם לחייל המלגלג שהחיילת שולחת אליי, בעוד היא מתייעצת עם חיילים אחרים. "מה הבעיה?", אני שואלת בקול יציב (החייל מולי עם רובה טעון, אני מתה מפחד מרובים), "אני לא נכנסת לשטח A, פשוט תנו לי לעבור". "מה הבעיה?", הוא שואל ומחייך חיוך מרושע, "את רואה את המוניות שעומדות שם מעבר למחסום? איך שאת מגיעה לשם, שוחטים אותך". ניכר שהוא נהנה לדמיין את התמונות המדממות של שחיטתי.

"את יודעת איך עוקפים את המחסום?" אני לוחשת לחברתי עם הדרכון הזר, הנכסף. כן, היא יודעת. הדרך פשוטה מאוד, במרחק כעשרים מטרים מהמחסום עובר שביל נוח ונעים, בו פוסעים עשרות פלסטינים הלוך ושוב, ואנחנו איתם. במרחק מטרים בלבד ממרבית המחסומים יש מעבר חלופי, בלי חיילים, בלי אישורים. עם הרבה טרחה, השפלה ותשישות. מי שרוצה להתפוצץ בבית קפה ירושלמי, יכול ללכת את עשרות המטרים הללו מסביב, ללא מאמץ ניכר. מי שחולה, בהריון, חלש, עייף, מוביל סחורה במכונית, מלווה ילדים, או סתם רוצה לחזור הביתה בדרך הקצרה ביותר, נאלץ לעבור את השפלת המחסום. החיילים רואים את העיקוף ויודעים עליו, אבל זה לא מעניין אף אחד, כי המחסום לא באמת שם כדי לשרת מטרה צבאית, אלא כחלק ממשחק ההשפלה בין ישראל ופלסטין.

לא שחטו אותי בדהיישה, למרות שמי שהציב את המחסומים היה רוצה שאני אחשוב כך ולעולם לא אחצה את התהום המפרידה והמאיימת ואדבר עם הצד השני. במקום זה, הציעו לי פלאפל ושתיה, ופגשתי בחורה אמיצה ומדהימה שאלמלא היא היתה בת 18 הייתי מתחתנת איתה כאן ועכשיו. אחר כך חזרתי הביתה. אין דבר מבייש יותר מלחזור הביתה אחרי שהות בפלסטין. בתל אביב, ללכת מהבית לחנות המכולת, ללכת לחברים, לבקר את המשפחה, להגיע לבית חולים במקרה הצורך, לצאת לשתות משהו בערב - כל אלה מובנים מאליהם. במחסום, ההבחנה ביני לבין עשרות הפלסטינים סביבי ברורה. הם המושפלים, אני המשפילה. החיילת שצוחקת עליהם במחסום, מנפנפת בתעודת הזהות הכתומה שלהם בידיים שלי, שמגואלות בכספי המיסים שאני מנסה שלא לשלם. אפילו רגשות האשם שלי נשמעים מפונקים ומתנשאים.

לאחרונה החל בשיח הציבורי בישראל ויכוח על "תרבות המחסומים". לפני כשלוש שנים החליטה ממשלת ישראל להטיל הגבלות קשות על תנועת פלסטינים בגדה, ומאז הוקמו 608 חסימות למניעת מעבר כלי רכב (סלעים ענקיים שמונחים בערימות ענק בכניסה לכפרים, קוביות בטן כבדות, כבישים שנחפרים ומפורקים, תעלות), 56 מחסומים שמאויישים באופן קבוע, ועוד מספר משתנה של מחסומים מאויישים זמניים, שמוצבים באופן שרירותי לתקופת מה, ומוסרים אחריה. אם מישהו מרגיש בטוח יותר בשלוש השנים האחרונות - שיקום (ויילך לטמון את ראשו בחול לצד ממשלת ישראל, כדי שלא ייאלץ לראות את המציאות).

יש משהו מעודד בסדקים הרחבים שנפערים בתפיסת המחסומים - בבכירי הצבא והשב"כ שמדברים נגדם, בהכרה הגוברת שמדובר רק בהשפלה המונית שלא תורמת דבר ל"בטחון ישראל", בזעם הבינלאומי למראיתם. גם התכנית ששודרה אמש ב"מבט שני", על תרבות המחסומים, היתה חלק מהבקיעים הללו. מצד שני, השתתפות בדיון על תרבות המחסומים, נקיטת עמדה ולו גם נגד האכזריות השרירותית והמטופשת הזו, היא קבלה ואישור של מסגרת הדיון ועולם מושגיו.

כך יכולים לשבת באולפן הנינוח ברוממה איתי לנדסברג ואורחיו, ולדון במצב המחסומים בשלווה כזו. כך, יכול לנדסברג לומר ש"אורית לביא-נשיאל, המנחה הקבועה של התכנית, ילדה בן במזל טוב" - ולעולם לא תעלה השאלה האם הרך הנולד יצא לאוויר העולם בשלולית בוצית מאחורי קובייית בטון במחסום, האם היה בסכנת חיים בשל כך.

כך, אפשר לקבל את העובדה שהעיתונאית מיכל קפרא תצא לחקור את תרבות המחסומים, כשאת כל התחקיר היא מבצעת כחיילת מילואים מתנדבת בצבא הישראלי, לבושה במדים, מנפנפת תעודות זהות (אמנם במלוא האמפתיה ומתוך התנגדות ברורה למדיניות). כאילו יש אפשרות לשירות מוסרי במחסום, ולאמירות עיתונאיות ביקורתיות כשאתה לבוש מדי צבא כובש.

כך, יכולים המתנדבים בכתבתה של קפרא לתהות ביניהם מדוע התנדבו לשרת במחסום. "בשביל ההרפתקה", אומרת קפרא בקול מתפנק. "בגלל שהפסדתי בהתערבות עם חברות שלי, על בן אחד", אומרת בחורה צעירה. "להתאוורר, כי משעמם לי" אומר גבר במשקפיים עבי זכוכיות. מול הפלסטינים המגיעים למחסום ומושפלים שם כדי להגיע לעבודה, הביתה, לטיפול רפואי, לראות קרובי משפחה, לעבד את אדמותיהם - הישראלים מתנדבים לעבודת הקלגסות במחסום כדי להתאוורר. חוסר השיוויון הזועק הזה לא מאפשר לנהל דיון, בו אנחנו האדונים הלבנים הדנים ביתרונותיה וחסרונותיה של הענישה הקולקטיבית לעבדינו. אם ננהל דיון ציבורי על מחסומים, מלכתחילה נאלץ לקבל את עצם זכותנו לנהל את הדיון הזה. כך, גם אם אנו מתנגדים למחסומים, עצם השתתפותנו בדיון מחזקת את זכותנו האדנותית לנהל אותו.

וזו היתה, ככל הנראה, הבעיה המרכזית עם המשדר המרתק של ערוץ 1 בנושא תרבות המחסומים, שדוקא הביע התנגדות מרשימה לרקבון המוסרי במחסומים (אבל הביא מתנחלים לאיזון, כי בכל זאת מדובר בבייבי של אריק שרון). כל טיעון מוסרי שעלה, כל חייל מבולבל שדיבר על כמה נוראים ומיותרים המחסומים, חיזק את זכותנו לשלוט בפלסטינים ולנהל את הדיון הזה בעד ונגד. "מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק", כתב פעם לודוויג ויטגנשטיין על גבולות השפה. ואכן, אל מול המחסומים יתכן שמוטב פשוט לשתוק, להראות את התמונות, לא להביא מתנחלים-מומחים שיהגגו באולפן.

התמונות הוצגו אמש, וזעקו את האשמה באופן בהיר וצלול: החיילת שבועטת בפלסטיני יושב לצד מחסום; החייל שיורה לעבר רגלי נשים מבועתות ממרחק קצר, כשאין סכנה נשקפת לחייו; החיילת שגוררת אשה זקנה באלימות; החייל שמסרב לתת למישהי לעבור כי "כוס אמא שלה, היא בחרה להיות ערביה"; האשה הפלסטינית שאומרת "משלוש אני עומדת כאן, איפה אני אעשה פיפי?" ואותו חייל שמשפיל אותה בטון מיני מובהק, ממרומי ישראליותו וגבריותו, ואומר לה "את צריכה פסס פסס? יש לך פמפרס?"; החיילת הצעירה שאומרת למיכל קפרא "אסור לתת להם לעבור, שהם לא ייכנסו לבפנים לעשות איזה משהו נגדנו" ובעיניה הפעורות בחרדה משתקפת בדיוק אותה פסיכוזה קולקטיבית ישראלית, אותה ידיעה ברורה שאם "הם" האמורפיים ייכנסו ל"בפנים" אמורפי, הם ודאי יעשו "איזה משהו" אמורפי ומסוכן "נגדנו".

יותר מהאכזריות, מההשפלה ומהאומללות שיוצרים המחסומים, שיקף המשדר אמש את הניוול והרקב שהם מעוררים בנו. בעיקר מכיון שזו היתה עיקר דאגתם של יוצרי המשדר, באותה מסורת גולדה-מאירית מפורסמת בה אנחנו לא סולחים לערבים על שהם מכריחים אותנו להיות כל כך אכזריים.

כך, מתוך העיוורון הזה, יכול חייל שמאיים ברובה על 70 ילדים קטנים לנזוף במורה שלהם "אל תצעקי, הם נלחצים ממך" כשכוונת הרובה שלו מכוונת לעבר ראשם; כך יכול המתנחל ישראל הראל באולפן לרחם על כולנו, מגלגל עיניו לשמיים וזועק "אנחנו עם חלש שעושה דברים נגד עצמו בגלל המוסריות שלנו"; כך יכולה חיילת אחרת לספר על אב שהתחנן לעבור במחסום עם תינוקו המת בקופסה, ולהגיד "זה קטע מלוכלך כזה, אולי הם לא קיבלו חינוך או משהו" - ואפשר רק לקוות שהיא לא באמת מתכוונת שהפלסטיני מלוכלך כי המחסום מונע ממנו לקבור את תינוקו, אלא שמתכוונת היא לעצמה, ולשותפיה למחסום, ולכם, ולי - ששוחים בטינופת ובזוהמה הזו, אולי כי לא קיבלנו חינוך או משהו, ולכל היותר יכולים להרגיש אשמה מתפנקת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by